גיל ונבות מגלים את אמריקה - מסע בעקבות האמנות

כששואלים את גיל גורן מה הקשר המשפחתי שלו ושל נבות ברונובסקי, התשובה מובנת אך לא צפויה וכך זה הולך: "אמא שלו? אבא שלה? אח שלו? סבא שלי… " כשזו התשובה במקום לומר "אנחנו בני דודים מדרגה שניה" אתה מבין שלפניך איש רציני שמעולם לא הפסיק להיות ילד, כשאחד כזה יוצא למסע עם אחד כמוהו, זה כבר שווה סיפור.

אומרים שהחיים הם לא חזרה גנרלית, אין מחיאות כפיים בסוף ואם הכל ילך לפי התכנון, זה יהיה כישלון מוחלט. כמו איזה שני משוגעים, הם יוצאים לחפש את מה שמעבר, לא להסתפק במובן מאליו. אולי זו בכלל הילדות בעמק, או אבות המשפחה שעזבו את אירופה לפני שהשמיים התקדרו, והלכו להקים קיבוצים וישובים בפלשתינה הלוהטת, התוו את הדרך לראות את מה שמעבר לכאן ועכשיו.

כתב וואלה נפגש לראיון משותף עם השניים, בישראל עם גיל גורן, רגע לפני שהוא יוצא לאחד המסעות המרתקים לאורך כביש 66 ההיסטורי בארה"ב, בשיחות זום עם נבות ברונובסקי, המוביל את הוואן מאריזונה לשיקגו לקראת היציאה למסע המשותף.

הוואן הוא פורד טרנזיט לבנה שנבות, בעל ידי הזהב, הסב למגורים בתקופת הקורונה. על הנגרר מאחור שני צעצועים לילדים גדולים: אופנוע שטח אימתני וטרקטורון מעופף זוגי. תשאלו למה?
נבות אומר שתמיד יש איזו גבעה או גדר שמאחוריה מסתתר עולם שלם של הפתעות, כי תמיד יש משהו מעבר להר ולעמק אותו לא ניתן לגלות בדרכים הסלולות. תמיד יש את המרחבים שמחכים וקוראים לך בוא, גלה את מה שלא גילו, בוא לראות את מה שלא ראו.

הסיפור מתחיל לפני שלוש שנים כשגיל חזר לקרוא בפעם השניה את הרומן "ענבי זעם" ספרו של ג'ון סטיינבק משנת 1939. הרומן מלווה את סיפורה של משפחת ג'ואד, שנעקרת מביתה ואדמתה בזמן השפל הכלכלי הגדול בארה"ב וכמו מאות אלפי משפחות אחרות, מהגרת לקליפורניה בתקווה לעתיד טוב יותר. בדרכה היא מגלה שגם בארץ עשירה אין גבול לניצול, לעוני ולרעב.

לגורן ולברונובסקי הרבה מהמשותף, במיוחד בהסתכלות על החיים עצמם.
נבות יצא לדרכים לפני מעט יותר משלוש שנים, עזב את מועדון הצלילה המצליח שהקים יחד עם אשתו טובה בפלאו שבאיי מיקרונזיה, ומאז הוא רוכב על אופנוע ברחבי יבשות אמריקה, מרגיש בבית בג'ונגלים של דרום אמריקה ורוכב בנופים הקדומים של אלסקה, משתתף באירועים בינלאומיים של צניחה חופשית, מגיע לכל פינה על הגלובוס ומקפיד לבקר בישראל מדי כמה חודשים.

גורן, שלפני חמש שנים, בהיותו בפסגת קריירה מוצלחת בעולם הפרסום, עזב הכל ופנה ליצור אמנות, הבין שהדרך הנטושה והסיפור שימצא לאורכה מקביל לאני מאמין שלו ולמסר אותו הוא מעביר ביצירותיו: תעצרו רגע את המרוץ המטורף אחרי הישגים חומריים ותסתכלו סביב, אל החיים עצמם, אל תפספסו אותם, הם מה שקורה ברגע זה ואין סיבוב שני. שימו לב לפרטים הקטנים שמרכיבים את התמונה הגדולה בדיוק כמו הפרטים לאורך הדרך הארוכה הזו. הפרטים במסע הזה הם הסיפור של אמריקה שנשכחה מאחור, של העיירות הקטנות והנטושות שאמריקה במרוץ הבלתי נגמר שלה אחר הממון, הכח והכבוד המדומה פשוט זנחה.

הם בני דודים. נירה, אימו של גיל, יילדה את נבות. הם נולדו בעמק יזרעאל, קיץ בבריכה בקיבוץ וחורף בשדות. קצונה, לבנון, שירות קבע קצר והופ לעולם הגדול.

נבות למד הנדסה בטכניון והגיע לפלאו, שם הקים את אחד ממועדוני הצלילה המצליחים בעולם, fish n fins, וספינות הצלילה ocean hunters. הוא צונח חופשי, מבצע קפיצות מגשרים וצוקים, צולל לעומקים של מעל מאה מטר, טייס מטוסים ומסוקים, יאכטונר, בונה ספינות ובעיקר מעל הכל, איש שאוהב את החיים וחי אותם במלואם. לפני שלוש שנים עזב נבות את פלאו ומאז הוא במסע שלא נגמר, גומא עשרות אלפי קילומטרים על גבי ברכיבה על ואן ואופנוע ב.מ.וו לאורך פטגוניה, אמזונס, אלסקה, מצפון אמריקה לדרומה ובחזרה.

גיל יצא לאחר שירות קבע לשהות באירופה וחזר ללימודי תקשורת חזותית ולקריירה של עשרים וחמש שנה בטופ של עולם הפרסום. לפני חמש שנים הוא החליט לשנות את מסלול חייו ולהפוך לאמן יוצר.
גיל: "מעל עשרים שנה עסקתי בתחום המרתק של שיווק ופרסום מהצד היצירתי והאסטרטגי כאחד. ככל שהשנים חלפו והתמקצעתי, הבנתי שלמקצוע הפרסום יש המון כח אבל הוא לא באמת עושה איתו דבר מה מועיל בכדי לתרום לעולם, להתפתחות או לצמיחה אנושית.

במקביל לפרסום המסחרי, יצרתי ביוזמות אישיות קמפיינים חברתיים, שהראשון בהם היה קמפיין הבלון הכחול למען רון ארד. לראשונה, עשיתי שימוש בעוצמה קריאטיבית בכדי להחזיר את רון למודעות ללא כל התייחסות לנושא כלכלי מסחרי, שהוא מהותו ומטרתו של הפרסום כמקצוע.

ככל שחלפו השנים, איבדתי עניין בפרסום מסחרי ופניתי לפרסום פוליטי. ניהלתי קמפיינים פוליטיים רבים, כאלו שיכולתי להתחבר אליהם מבחינה ערכית. דחיתי הצעות לקמפיינים שלא עלו בקנה אחד עם הערכים שלי, דבר שאולי עלה לי בכסף אבל בהחלט הוסיף לי בריאות.

בשלב מסויים, לפני שמונה שנים, הבנתי שאין לי כל רצון להמשיך וליצור פרסום בכדי למכור עוד טלויזיה, מכונת כביסה, מכונית או מעבר לבנק אחר. תרבות הצריכה האין סופית הזו והסגידה לשורת הרווח של ארגונים שלא מועילים לחברה האנושית הובילה אותי להחלטה לעזוב את עולם הפרסום ולפנות לאמנות בכדי להשאיר תרומה ממשית משלי לחברה האנושית ולהותיר חותם. בעבודתי אני גורם לאנשים להתמקד בכאן ועכשיו, לחשוב ולנסות לפענח מסרים, להנות מהרגע ואולי לצאת מהמטריקס שאופף את רובנו."

מאז ועד היום הספיק גורן להציג בגלריות רבות, למכור את עבודותיו ברחבי העולם ולשתף פעולה עם שותפים מפתיעים, ביניהם חברות אופנה בניו יורק, חנויות יוקרה כמו בארניז, סאקס, פיפט אבניו, רשתות אירוח בינלאומיות, תאגידים פיננסיים, מתחמי אירוח ובתי מלון לרוב. בין עבודותיו הצבעוניות של גורן ניתן למצוא ציורים, הדפסים ופסלים בסגנון פופ ארט, המתכתב עם תרבות הפופ האמריקאית.

גם החיים של נבות קיבלו תפנית מעניינת: "בסוף חודש מרץ 2019, כשפרצה היסטרית הקורונה, מצאתי את עצמי עם האופנוע בלב האמזונס כשמעברי הגבול סגורים. השארתי את האופנוע אצל חברים בעיר מנאוס בברזיל והצלחתי לעלות על הטיסה האחרונה לארצות הברית. כדי לא להיכלא בדירה במהלך הסגר קניתי וואן מסחרי והסבתי אותו למגורים. מיטה, שירותים, מטבחון, נגרר שיכול לשאת טרקטורון מעופף ואופנוע שטח KTM690.

במשך שנה פלוס טיילתי באמריקה, שהייתה ריקה מאדם. פארקים לאומיים שוממים, עיירות רפאים, כבישים ללא רכבים. במהלך השיטוטים הגעתי לכביש 66 ועשרות כבישים דומים באופיים אך פחות מפורסמים. ב-2019 השיממון היה זמני עקב הקורונה, אבל בכבישים הצדדיים השיממון קיים כבר עשרות שנים, אנשים למדו לחיות איתו. יש בזה לדעתי משהו יפה ועצוב. אחרי 3 שנות מסע באמריקה ורגע לפני שאני מתחיל מסע של חציית אפריקה עם אופנוע, גיל סיפר לי באחת הפגישות שלנו בישראל על חלומו לעשות אמנות לאורך כביש 66. פשוט הזמנתי את עצמי ולא היה לו לב לסרב לי."

הם שומרים על קשר יומיומי ומקפידים להיפגש אחת לכמה חודשים. כשגיל החליט על המסע, היה ברור לשניים שהם יוצאים אליו יחד. לנו היה ברור שאנחנו מלווים אותם מרחוק.

כביש 66 נפתח לראשונה לתנועה בשנת 1926. נתיבו המקורי היה באורך 2448 מייל והוא חצה שלושה אזורי זמן בארצות הברית, משיקגו ללוס אנגלס, כאשר הוא עובר דרך שמונה מדינות: אילינוי, מיזורי, קנזס, אוקלהומה, טקסס, ניו מקסיקו, אריזונה וקליפורניה.

הנתיב המקורי של הכביש קישר במכוון בין עיירות קטנות רבות לאורך המערב התיכון והיה סם החיים של התושבים שחיו לאורכו והתפרנסו ממלאכות ועיסוקים שונים: מלונות דרכים, מוסכים, אטרקציות קטנות, מסעדות משפחתיות, ותחנות דלק לרוב. כביש 66, כמו עשרות כבישים דומים, היה הנתיב העיקרי בו עברה במהלך המאה ה-20 תנועה רבה אל עבר מערב ארצות הברית, במיוחד במהלך השפל הכלכלי הגדול של שנות ה-30. הכביש סייע רבות לצמיחת הכלכלות של היישובים שדרכם הוא עבר.

בשנות ה-60, אמריקה עברה מהפכה. מערכת כבישים מהערים, המכונה אינטר וייטס, נמתחה לאורכה ורוחבה של היבשת, בין לילה התנועה נעלמה מהכבישים הישנים והחלה שקיעה של העיירות. כיום לאורך הכביש עיירות עזובות, מוטלים נטושים ותחנות דלק שהזמן כאילו עצר בהן מלכת. מקומות שכאילו נבנו במיוחד לספר את הסיפור שמנסה גורן להעביר ביצירותיו, קוראות לכם לעצור רגע ולהסתכל סביב. אלו החיים עצמם, תפסיקו לרוץ אחרי החומר. על הכביש נכתבו ספרים ושירים. תלמה ולואיז צולם בו, איזי ריידר גם הוא, ענבי זעם עם ג'יימס דין, כביש שהוא אייקון תרבותי.

אז למה דווקא כביש 66?

גיל: "הכביש הוא בדיוק המסר שלי. השפה שלי, הרעיון שעומד מאחורי כל תרבות הפופ מבחינתי. בזמן שכולם רצים אל עבר הלא מושג, יש פרטי פרטים שיוצרים את התמונה האמיתית. אותם פרטים שרובנו לא שמים לב אליהם ומתוכם אני מבקש, שימו לב לחיים עצמם כי לא הכל הוא כסף, כח וכבוד. יש הרבה לאורך מסע החיים מעבר להישגים חומריים ורוב האנשים פשוט לא רואים את מה שמעבר. אני אומר תעצרו רגע, תריחו פרח, תשאפו אויר, תעריכו את הרגע, אל תשכחו מאיפה באנו ולאן אנו כולנו מגיעים בסוף, או בפשטות, תחיו עכשיו כי אין אחר כך.

הדבר העיקרי אצלי זה להגיד לאנשים, תתחילו לשים לב לפרטים הקטנים שמרכיבים את החיים שלכם. תפסיקו לרוץ כמו אוגרים בתוך כלוב. אני אוסף חלקים בדרך, קטעי קטעים שנשכחו ויוצר מהם משמעויות חדשות. ההבנה שהחיים ראויים להערכה גבוהה יותר היא תוצר הלוואי של היצירה שלי ומעבר להכל אני עושה אמנות שמביאה שמחה, התבוננות אל תוך אפשרות של אושר.

כביש 66 הוא אאוטסיידר לעולם המודרני, למהירות, למסלול המהיר והממכר של המאה העשרים ואחת. הוא נמצא עשרות שנים אחורה בתוך העבר של כולנו. הוא לא מנסה להיות מה שהוא לא. כביש 66 הוא הסיפור של כולנו, החיים שהיו ואינם עוד, הישן מול החדש. הרגוע מול העצבני, הדרך האיטית מול האוטוסטרדה המהירה. העולם מנסה לשכוח את מה שהיה ואני מנסה להזכיר את מה שיכול להיות.

מאה שנה לדרך היא בהחלט סיבה טובה לצאת לדרך ולתעד את מה שהיה, רגע לפני שלא יהיה זיכרון לאייקון שעל שמו הומצא המושג "אם הדרך". מפרטי הפרטים שאמצא לאורך הדרך אבנה את סיפור הכביש כפי שיצרתי את ניו יורק וירושלים מאלפי פרטים קטנים; כמו החיים שהם לא רק שורת רווח אלא הרבה רגעים של הצלחה ושל אתגרים, של כאב ושל שמחה."

אומרים שהדרך חכמה מההולכים בה. נבות: "סבא שלי, שמחה, שהיה דוד של אבא של גיל, טייל עם תרמיל בדרום אמריקה, יפן ונפאל כבר בתחילת שנות ה-60. הוא טען שאנשים מתחלקים לשתי קבוצות: תיירים וטיילים, ושההבדל ביניהם הוא שטייל אף פעם לא הולך לאיבוד. מאחר ואני מחשיב את עצמי לטייל ולא לתייר, אני והדרך חיים בדו קיום אחד עם השניה. לא היה אף פעם צורך להחליט מי יותר חכם."

כאמן עכשווי בינלאומי המוביל פרוייקטים אומנותיים בכל העולם, גורן יוצר ציורים ופסלים בסגנון פופ ארט במגוון טכניקות. עבודותיו מתאפיינות בצבעוניות עזה, טיפוגרפיה ומסרים ויזואליים וכתובים המובילים את הצופה לפענח את המסר, לרוב מסרים שמחים ואופטימיים.

גיל עובד לבד, ללא השכלה אמנותית מסודרת, לא מחובר לקליקה אמנותית, זאב בודד ודי מצליח. לשאלה איך הוא מסביר את זה, עונה גיל: "אני אאוטסיידר ואני אוהב את זה מאוד. אני לא חייב לאף אחד כלום, לא צריך ללכת בתלם שמישהו החליט עליו, לא צריך להוכיח משהו למישהו, לא אוהב להתפלסף על אמנות ובוודאי שלא מכניס פוליטיקה לתוך היצירות שלי. לא הגעתי מהעולם הזה של אמנות. הגעתי מהסצנה הפרסומית-שיווקית-מכירתית, בדיוק כמו כל גדולי תרבות הפופ ארט שהחלו את דרכם במשרדי הפרסום של המאה הקודמת. אני רואה יתרון גדול בלהגיע מהעולם האמיתי אל האמנות ולא לצמוח בתוך עולם האמנות, שברוב המקרים לא מובנת וזקוקה להסברים המובנים רק למתי מעט, אם בכלל."

לאורך 2,500 מייל הם מתכוונים לעסוק באמנות. גורן יתעד את כל מה שעומד במקום: מוטלים, תחנות דלק, דיינרים ישנים, מכרות נטושים ועיירות נשכחות, כחומר גלם לעבודות אמנות עתידיות. כפי שהפתיע את עולם האמנות ביצירות הבונות את הכרך הניו יורקי מחלקי חלקיו, הוא מכין כבר עכשיו את הפרטים הקטנים מהם יבנה את תמונת הסיפור ההיסטורי של הכביש האייקוני ביותר בעולם.

יחד, הם יאספו חלקי רכב ישנים וחלודים בני עשרות שנים, מכסי מנוע ודלתות, מראות ופנסים, עליהם ייצור גורן אמנות שתיטיב לתאר את הדרך. ועוד דבר, הפתעה גדולה אותה ייצרו בדרך עצמה, אבל זה כבר להמשך.

לשאלה במה המסע הזה שונה ממה שעשה עד עכשיו, אומר נבות: "גיל ואני לא רק בני דודים אלא חברי ילדות. מסוג החברויות שגם כשלא נפגשים שנים, הפגישה הבאה טבעית וממשיכה מאיפה שנפרדנו. אני אוהב את האיש, את דרך ההתבוננות שלו על החיים ואת האומנות שהוא יוצר. הקטע הזה הוא של מסע עם משקפיים אומנותיות שגיל מביא איתו, ויהיה מרתק יום יום לראות את הדברים בפרספקטיבה אומנותית."

לא מלחיץ אותך היחד הזה לאורך אלפי מיילים?

נבות: "כשאנשים פוגשים אותי רוכב לבד במשך שנים, השאלה הראשונה בדרך כלל היא 'אתה לא מרגיש בודד?' המילים לבד ובודד דומות אך שונות במהות. אפשר להיות בודד גם כשאתה מוקף אנשים. מצד שני, לבד זו החלטה שאפשר לשנות אותה בכל רגע. מאחר ואת גיל אני מכיר עשרות שנים וגם הוא פועל תמיד לבדו, אני לא מניח שתהיה בעיה. אנחנו דומים בהסתכלות על החיים ושונים מרוב ההולכים בדרך שכולם מכירים. שנינו מחפשים את הלא-דרך בכדי להגיע למקומות חדשים."

איך ניתן יהיה לעקוב אחריכם?

- בפייסבוק ובאינסטגרם של גיל
- בפייסבוק של נבות