בדרכים הצדדיות שאנחנו עוברים בהן, הכל בדיוק כמו שהוא נראה, בעיקר האנשים. אין העמדת פנים, אין משחקים, אין אחד בפה אחד בלב, מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל. כמה חבל שבמסלול המהיר שמוביל מחוף לחוף בלי לראות שום דבר, מעטים האנשים שחיים כך.
אמריקה שהייתי רגיל אליה היא אחרת. אמריקה של ניו יורק, של המירוץ הבלתי-פוסק אחר החומר, של למי יש יותר גדול, יותר נוצץ, יותר מרשים - כל אלה הם כלום ושום דבר בעיני.
אחת הסיבות להחלטה שלי לעזוב את עולם הפרסום ולהתמקד באמנות הייתה שלא רציתי לשכנע אנשים לעשות דבר שאני עצמי לא מאמין בו. להמשיך לשכנע ולהשיג עוד ועוד; עוד אשליה של יופי ועוד אמירה על רכב חדש יותר, עוד אשליה של שלווה ועוד הבטחה חלולה. לא רציתי להמשיך לעטוף מוצרים סתמיים בעטיפה רגשית כדי לייצר רווח לארגונים.
אישית, זה נראה לי לא נכון, אז החלטתי לתעל את הכישורים שלי לעולם החדש. החלטתי להוריד את המסכה ופשוט לחיות, לא כמו שמצפים ממני אלא כמו שאני רוצה. ואם מה שאני רוצה זה לטייל באמריקה הנידחת ולצייר על דלתות של מכוניות, אז כך יהיה.
במסע הזה, בדרך הישנה והטובה, אנחנו מגיעים למקומות שמעטים מגיעים אליהם, אם בכלל. ישובים נידחים בקצה דרכים ללא מוצא עם מחסנים סגורים ומוסכים עזובים, ובכל מקום אליו אנחנו מגיעים, מה שאתה רואה הוא מה שאתה מקבל.
אמריקה שאנחנו מסתובבים בה בשבועות האחרונים, היא האמת שמאחורי הפסאדה. כמו מה שמסתתר מאחורי חזיתות הבניינים ברחבי אמריקה הישנה, חזית יפה ומרשימה שמאחוריה מבנה אפור בלי חן ואופי.
כמו הבניינים גם האנשים, עוטים מסכות במשך חיים שלמים ומנסים למצוא חן בעיני אחרים במקום להיות שלמים ולמצוא חן, לפני הכל, בעיני עצמם.
עשרות אנשים פגשנו בדרך לאורך אלפי מיילים: פועלים קשי יום, מולטי מיליונרים, אנאלפביתים, טייסי קרב בחיל האוויר האמריקני, אינדיאנים, היספנים, לבנים, שחורים, לוחמים לשעבר בווייטנאם, באפגניסטן, בקוריאה, היפים שרקדו ושרו בוודסטוק ועוד.
כולם עד האחרון שבהם מסכימים עם מה שאנחנו מציגים בפניהם: אפשר לחצות את אמריקה מחוף לחוף על אוטוסטרדה מס' 40 בלי לראות את אמריקה כלל, ואפשר לחצות אותה מחוף לחוף על כביש 66 הישן, ולהכיר את אמריקה לעומק.
בדיוק כמו בחיים, אפשר לרוץ אחרי דבר מה לא ברור ולבזבז חיים שלמים במרדף אחרי משהו שתמיד יתרחק, ואפשר לחיות את החיים. פשוט לחיות. כמו שהגדיר זאת ההיסטוריון האמריקני, קווין קרוז: "Life is about making an impact, not making an income."
אז כן, למסע הזה שלנו יש אמירה ברורה, חדה ופשוטה: תחיו את החיים שלכם, לא את הפחדים שלכם. תהיו הנהגים של החיים שלכם. זו הסיבה שהדלתות הן תמיד דלתות נהג ולא דלתות הנוסעים. לכן הן מהכביש הישן, האיטי יותר, הפשוט, הכביש שלאורכו אפשר לעצור, להתבונן, לחשוב, להרהר או סתם לנוח.
כל דלת מספרת סיפור ועל כל דלת נכתב משפט מעורר השראה העוסק במתנה הגדולה הזו שרובנו, מרוב התרוצצות אחר דבר מה לא ברור, לא מקדישים לה מחשבה - החיים עצמם.
מעולם לא התחרט אדם, בהיותו על ערש דווי, על שלא היה מספיק זמן בחייו במשרד או בעבודה. רגע לפני המוות, האדם מתחרט על כך שהיה מעט מדי זמן עם משפחתו, עם ילדיו, ועם עצמו. על החלומות שלא הספיק להגשים, ועל הפעמים שנכנע ללחצים ופחדים במקום לעשות את מה שליבו חפץ.
אנחנו המבנה הפשוט מאחורי החזית המרשימה, מאחורי הפסאדה, מאחורי המסכה. שום דבר חיצוני לא יעשה אותנו מאושרים יותר, אולי רק לרגע, אולי ליום, אבל כשהקסם המזויף יתפוגג, נצטרך הישג גדול ומרשים יותר, שיאפיל על הקודם. זה מרדף שלא נגמר לעולם.
זה הזמן לחיות. לעצור ולהתבונן סביב, להנות מפריחה של פרח, לנשום. זה תלוי רק בנו, בעצמנו מבפנים.
בחוץ עכשיו גשם שוטף ומתחיל להיות קר, אוקטובר על קצה המדבר. לפני שעה סיימנו לארגן את הוואן ואת הטריילר, הכל מוכן לצאת לדרך אבל אנחנו לא ממהרים. אנחנו יושבים באוהל המונגולי של סקוט, המארח שלנו בפלאגסטאף, שמנגן ושר לנו שירים על החיים, ושותים תה חם.
סקוט הוא האח הראשי בבית החולים הקרוב. את הדוקטורט עשה בפלאו לפני עשרים שנה במחקר על בריאות במקומות מבודדים. הוא עובד חצי שנה בכל שנה, ובחצי השני הוא מטייל יחד עם אשתו מגדה בעולם, כבר שנים. זה מתקשר בדיוק למסע הזה שלנו לעבר חיים של חופש בחירה. ללא פחד ועם נוכחות מלאה בכל רגע, אפשר להסיר מסכות, הגנות וחומות, העמדות פנים ומשחקים, ופשוט לחיות.
בפרק הבא: יוצאים לכיוון המדבר.
