לכבוד תחילת שנת הלימודים: מנכ"לים ומנכ"ליות נזכרים ביום הראשון בכיתה א'

הכניסה לכיתה א היא שלב מכונן בחיי ילדים, ובעלת משמעות רבה לעתידם המקצועי. שוחחנו עם מנהלים בכירים כדי לשמוע כיצד חוויותיהם הראשוניות בבית הספר עיצבו את אישיותם ותרמו להצלחתם

קינן ממן, מנכ"ל רשת הסופרים קשת טעמים נזכר: "כשהמחנכת בכיתה א' שאלה את הילדים ביום הראשון, 'מה אתם הכי אוהבים לעשות בשעות הפנאי?', ילד אחד אמר שהוא הכי אוהב כדורגל, ילדה אחת סיפרה שכיף לה לבקר אצל חברות,ואני אמרתי שאחרי דפדוף במדור הספורט ובחדשות, אני הכי אוהב לקרוא את מוסף ממון בעיתון.

זו אולי לא הייתה התשובה שהיא ציפתה לשמוע, אבל עבורי זה היה שיתוף טבעי לגמרי. אפילו שלא ממש הבנתי את משמעות הכותרות וברור שלא הכרתי את המושגים המקצועיים, עולם העסקים קסם לי מגיל צעיר. משהו ביחסי הכוחות, במספרים ובשיטתיות סקרן אותי ממש. כנראה שבתוך תוכי ידעתי כבר אז שזה התחום אותו אני רוצה ללמוד.

"בבית הספר בו למדתי השקיעו המון בתקשורת אישית ובעידוד לעבודת צוות. כיוון שהסקרנות לגבי עולמות הניהול והכלכלה היתה נטייה טבעית שלי, אני מרגיש שהשילוב של הדברים נתן לי כלים שמלווים אותי עד היום. בכל פעם שאני נכנס לתחום חדש בחיי, אני קודם כל חוקר ולומד אותו באופן יסודי - לעומק ולרוחב. ורק אז מבסס את האג'נדה שלי, שתמיד כוללת גם את הפן המקצועי וגם את הפן האנושי.

ניסיון החיים שלי מוכיח שוב ושוב, שלצד האסטרטגיה, צוות שמחובר לחזון, ואווירת עבודה מקדמת הם תנאים הכרחיים לצמיחה עסקית משמעותית".

ד"ר יעל בנבנישתי, דוקטור לזקנה, מרצה, חוקרת ויזמית בעולם של טכנולוגיות לגיל השלישי כיום בתפקיד משנה למנכ"ל אינשורטק: "את הגן פחות אהבתי ולכן חיכיתי בקוצר רוח ליום שבו אכנס לכיתה א'. כבר הכרתי את המבנה- אחי הגדול למד באותו ביה"ס, אבל הכל נראה לי עצום - החצר גדולה, האולם ענק והמסדרנות גבוהים וארוכים. כשהייתי בביקור שם שנים אחר כך, זה היה מצחיק - הכל היה קטן ואינטימי. זכור לי שלבשנו חולצות מכופתרות בצבע תכלת עם סמל ביה"ס, ואני הייתי הקטנה ביותר בכיתה, ממש מיניאטורה. מהיום הראשון התיישבתי ליד ילדה בשם מיכל והיינו חברות טובות, בסיום ביה"ס היסודי נפרדו דרכינו ובאופן בלתי ייאמן הבנות שלנו הכירו לפני כמה שנים והפכו לחברות".

"טבע ומדע היו המקצועות האהובים עלי ומגיל צעיר הייתי תמיד בועד כיתה ואח"כ במועצת תלמידים- כנראה שהאהבה לחדשנות והרצון להיות במקום שיכול להוביל התחילו שם ומשפיעים עליי עד היום."

ד"ר בלה ברדה ברקת, עו"ד, יזמת ומומחית להשקעות נדל"ן בישראל: "בראשון לספטמבר, 1983 יצאתי לכיתה א' מביתי בנתניה. ידו של אבי אחזה בידי, מנווטת אותי ברחובות המוכרים-לא-מוכרים. מחלת העיניים שלי הפכה את העולם לטשטוש מעורפל, אבל קולו של אבי צייר תמונה חיה. "משמאל יש גדר עם שושנים," הוא אמר, "ומימין קיוסק עם ריח של לחם טרי". הוא הקנה בי תחושת ביטחון ונכנסתי לכיתה בחיוך גדול.

שנים חלפו, ומצאתי עצמי באותו הרחוב עם בתי. פתאום הבנתי - כל אחד רואה את העולם אחרת.
ממסע ילדותי ועד לצעדיי כמנכ"לית, למדתי שהבנה אמיתית צומחת כשאנו מרחיבים את עולמנו לכלול את נקודות המבט של אחרים - שיעור שהפך למצפן בכל צומת דרכים, מקצועית ואישית כאחד".
"כיום אני יזמית ומומחית להשקעות נדל"ן בישראל. אני בעלת תואר ראשון במשפטים, תואר שני בכלכלה ודוקטורט בסוציולוגיה. אני משתתפת קבועה בתוכניות טלוויזיה בנושאי נדל"ן, כלכלה והשקעות. יזמתי פרויקטים למגורים וליוויתי רוכשי דירות רבים. אני מרצה וכותבת בנושאים נדל"ניים, כלכליים, חברתיים וסביבתיים.

כשאני מהרהרת בשנותיי בבית הספר, אני מוצאת שרוב תכני הלימוד התפוגגו מזיכרוני עם הזמן. אולם, המתנה היקרה מכל שקיבלתי ממוריי הייתה לקח שאינו קשור לחומר לימודי ספציפי: הם נטעו בי את ההבנה שהסקרנות היא המפתח האמיתי ללמידה ולהתפתחות. זהו השיעור שעיצב אותי יותר מכל ושממשיך ללוות אותי עד היום, מעבר לכל עובדה או נוסחה שלמדתי".

שירלי כהן עורקבי, סמנכ"ל אשת טורס: "אני זוכרת שביום הראשון של כיתה א', הכל נראה לי גדול. גדלתי במושב תל עדשים והבית ספר היה בי"ס איזורי בקיבוץ גניגר, ומהגן הקטן והמוכר במושב, פתאום הבית ספר היה נראה לי ענק. הדרך לכיתה נראתה לי ארוכה, כאילו מסע של קילומטרים. התרגשתי מאוד לפגוש את הילדים החדשים וזוכרת את המחנכת שלי, מזל, שהייתה אישה חמה חייכנית מאוד ולבבית. לימים, כשגדלתי וחזרתי לבית הספר כאישה בוגרת הופתעתי לגלות כמה הוא קטן. זה היה בי"ס מאוד ייחודי במובן הזה שלא היו בו מבחנים, בחנים ותעודות. היה המון טבע וטיולים ברחבי הקיבוץ וביער הסמוך לקיבוץ, ושחייה בבריכת הקיבוץ בימים חמים. סה"כ אני זוכרת את כיתה א' ואת בית הספר בכלל כתקופה נפלאה."

רועי לוי, ראש עיריית נשר: "מי לא זוכר את יום הכניסה הראשון שלו לבית הספר הבטן מלאה בפרפרים והכל מרגיש גדול ואפילו מעט מפחיד. אבל צוות בית הספר קיבל אותנו בחיוך מרגיע, ובמהרה גיליתי שהפחד מהלא נודע הוא טבעי - אבל גם מלא בהזדמנויות.

בכיתה א', כשהמורה נתנה משימות וחילקה אותנו לצוותים הבחנתי שיש בי את התכונות הנדרשות להוביל ובעיקר לעזור לתלמידים אחרים שהתקשו. בית הספר חיזק לי את האמונה שבשביל לשנות צריך התמדה, כישורים חברתיים וחריצות על כך אני אודה להם תמיד.

כל אתגר שהתגברתי עליו בכיתה ההיא, קטן ככל שיהיה, חיזק בי את האמונה שאפשר להתגבר על כל דבר עם מעט אומץ ותמיכה של הצוות החינוכי והחברים. היום, כראש עיר, אני מלווה בכל שנה ילדים שעולים לכיתה א' ומזכיר להם את מה שלמדתי אז: שכל התחלה היא הזדמנות חדשה לגדול, ללמוד ולהצליח, חברים טובים לצידך הם חובה והצוות החינוכי הטוב בישראל שם כדי לסייע להם."

היום לפני 38 שנים בבית ספר צין, מדרשת שדה בוקר (עוד לפני שהפכה למדרשת בן-גוריון), הגיע איתן דוניץ, היום מנכ"ל המכון למורשת בן גוריון, לכיתה א.

"משפחתי ואני גרנו אז ב'לגו' - השכונה במדרשה שהייתה הכי קרובה לבית הספר. הוריי ואני יצאנו מהחצר והלכנו אחוזי התרגשות לבית הספר - בכל זאת הילד הכי צעיר במשפחה מתחיל כיתה א'. אני זוכר שבשנים הללו חשבתי כמה מגניב ונוח זה לגור הכי קרוב לבית הספר. וכמה זה כיף ללמוד שכולם מכירים את כולם ועוד בכיתה כל כך קטנה" מספר דוניץ.

בית הספר היה אז מבנה בן שתי קומות ובאמצע, במדרגות, היה פסיפס גדול של יעל. קטע איך מכל הדברים אני זוכר דווקא אותו, את אותה חיה שכל כך מאפיינת את האזור - בזקיפות קומתה, באצילות המדברית הזאת שבה.

מהשנה הזאת אני זוכר את את "בוקר שיר" של ימי שישי, שהיה מלא בשירי החלוצים - "כאן בארץ חמדת אבות", את בלוני יום ההולדת על קירות הכיתה, את הסגול והקמץ ובעיקר את הפתח - הפתח לקריאה ולכתיבה ולעולם של הגדולים.

שנים אחר כך, כשבכורתי התחילה כיתה א' והתבקשתי בשם ההורים לשאת דברים בבית ספר "משאבים", בית הספר השני במועצה האזורית רמת הנגב, ציטטתי מנאומו הקצר ביותר של בן-גוריון משנת 1957 ביוטבתה: ילדים וילדות יקרות "תעזו, תתמידו, תצליחו" - תהיו רקדנים ושחקניות כדורגל, מדעניות ורופאים, אסטרונאוטיות והיסטוריונים - אנשי ונשות מעשה - תהיו מה שאתם רוצות ורוצים להיות. והכי חשוב תאמינו בעצמכם. אתן ואתם מסוגלות להכל. בהצלחה!"