קמפיין משפחות החטופים הפך למופע קרקס, אבל קהל היעד נשאר אדיש

הגיע הזמן שנדבר על היחס המשפיל והנוראי למשפחות החטופים. כולן רוצות את האהובים שלהן פה בבית, וכולן עושות הכל, אבל הכל, כדי שזה יקרה. אני סבורה שאפשר גם אחרת.

נכון שהתחלנו ב-251 וכיום יש "רק" 59 חטופים חיים ומתים בשבי חמאס, אבל נראה שחלק ממשפחות החטופים שבחיים, צריכות לצאת מעורן כדי לקבל התייחסות. מי שיותר יצירתי, רועש, כריזמטי, יקבל איזכור במדיה או אצל נבחרי העם.

נדמה, שכמו החברה שהתרגלנו להיות, סף הריגוש והרגישות עלה. משפחות החטופים נאלצות להתחרות באינספור מסרים מסחריים ופרסומיים, ובתוך שטף המידע האינסופי שמציף אותנו, לנסות לתפוס את הקשב של כל מי שמוכן לשמוע ואף לגרום לו לעשות פעולה - בין אם זה לתרום לארגוני המאבק או לצאת לרחובות בהפגנה הבאה.

למעשה, בעל כורחן, משפחות החטופים הפכו לקמפיינרים הכי אגרסיביים בסביבה, אבל בשונה ממותגי הענק שמתנוססים לצידן באיילון, יש להן הרבה יותר מה להפסיד אם הקמפיין ייכשל. ובעוד שמרבית הציבור עומד מאחוריהן, נדמה שקהל היעד המרכזי של הקמפיין - מקבלי ההחלטות - טרם השתכנע.

עינב צנגאוקר, שנתפסת לוחמנית בעיני הציבור (איזה אמא לא תלחם על הבן שלה כשהוא שבוי בעזה?), כבר נתלתה בכלוב מגשר, והחודש ראינו את שורדת השבי אילנה גריצ'בסקי, בת הזוג של מתן צנגאוקר, יורדת בסנפלינג מגשר עם אבוקה בידה; משפחת ביבס הפיקו מייצג באטמנים; משפחת החייל החטוף מתן אנגרסט, ששמרה על פרופיל נמוך ונמנעה מלעורר פרובוקציה כדי לשמור על חייו של מתן בשבי, נאלצה לחשוף לאחרונה סרטונים שלו מוכה וחבול בשבי חמאס ולספר שהוא עובר שם עינויים קשים, בפרט כחייל שבוי. בכמה עוד פעלולים כאלה ניאלץ לחזות עד שנראה סוף סוף את החטופים שבים לביתם בחיים?

תבינו, אין כאן מילת ביקורת למשפחות החטופים, שזועקים את זעקת יקיריהם מעל מעל כל במה אפשרית, כולל בית הנבחרים. למרבה הצער, זעקה בלבד כבר לא מספיקה.

לאחרונה גם החטופים השבים הפכו לתפוח אדמה לוהט. הם נחשפים בצורה הכי כנה בתקשורת ומקבלים קמפיינים. אבל האם מי מאיתנו יכול להבין איך זה מרגיש לחזור מתקופה ארוכה בשבי נוראי של מרצחים, לאכול רבע פיתה ביום ולחזור למאבק, כדי להחזיר את האחים שהשארת בשבי? כל השבים מיטיבים לתאר ואנחנו, לא באמת נבין, אבל לכל הפחות, הם מספקים לנו חומרים כדי להמשיך ולקדם את המטרה שהפכה למנטרה: Bring Them Home Now.

אי אפשר להאשים את משפחות החטופים על כך שהן רוצות החשיפה, אבל לפעמים הפרובוקציה קורית גם בלי שהיא תלויה בהן.

דני אלגרט, אחיו של החטוף איציק אלגרט שהושב לקבורה, ישב בוועדת הרווחה של הכנסת. יו"ר הועדה, ישראל אייכלר, לא זיהה אותו ושאל: "מה הקשר שלך לחטופים?". זה קרה שנה וחצי לתוך האירוע, במהלכן דני פקד אינספור פעמים את הכנסת ואת כל ערוצי התקשורת. הוא סירב להזדהות. כמעט שנה וחצי הוא הסתובב עם טלאי צהוב על בגדיו עם הספרות 7.10, עד שאיציק אחיו הושב בארון, והוא קבר את הטלאי יחד עם החלום שישוב בחיים.

השיא התרחש בכנסת לפני דיון ועדת חקירה ממלכתית, אליו הגיעו משפחות חטופים ונרצחים. למרות שהגיעו בעקבות הזמנה ולא התפרצו סתם כך, המשפחות לא הורשו להיכנס למליאה. הגדיל לעשות משמר הכנסת והאבטחה, שדחף את סבו של החטוף מתן אנגרסט, והוא התעלף במקום. גם משפחות אחרות חוו אלימות בלתי מידתית מהמאבטחים במקום. איפה כל הפוליטיקאים שקופצים מול המצלמות? לא היו באירוע כדי לגנות את מה שקרה.

כמה פרובוקציות ופעולות קרקס עוד יצטרכו משפחות החטופים והשבים לעשות על מנת שיחזירו את בני משפחותיהם וחבריהם בעסקה, ולא במבצע צבאי שעשוי לחסל אותם?

כמה תיאורי זוועות וציטוטים כמו אלה של אלי שרעבי: "לפתוח מקרר זה עולם ומלואו", או של עומר ונקרט, שתיאר שגרת יום מחרידה תחת האדמה במנהרת חמאס בעזה, כשהדבר שהכי העליב אותו היה שזרקו לו פיתות יבשות על הרצפה המטונפת. כמה עוד נצטרך לשמוע בכתבות ששורפות את הלב, גם לערלי הלב?

אגיד את המובן מאליו ובכל זאת, כל אדם היה רוצה את החטופים פה בבית. אמירות פופוליסטיות כנגד עסקאות, תמיד יהיו. גם פוליטיקאים צריכים להרוויח זמן מסך. השאלה הרלוונטית היא לא "כמה זה עולה לנו", אלא "כמה מהר אפשר להחזיר אותם" מעכשיו, כי מהר זה כבר לא יהיה. אי אפשר למדוד חיי אדם בשום צורה. החיים של מי שנחטפו ממסיבת הנובה, ממיטותיהם והממ"דים בקיבוץ ומבסיסי הדרום, בגלל הפקרה, שווים הכל.

הכרתי אישית חטוף, מלאך בשם אופיר צרפתי ז"ל, גיבור שסייע לאנשים רבים בדרך לפני שנחטף לעזה מהנובה ברכבו של בן שמעוני ז"ל יחד עם רומי גונן, והוחזר במבצע צבאי בארון ביום ה-55 למלחמה. כולנו רוצים את החטופים בחזרה בחיים.

בואו נפסיק להתייחס לחטופים כאל סחורה ונעצור את הקמפיין הקיצוני הזה, ומי שאמון ואחראי על המו"מ יתמקד פשוט, בלהביא אותם חיים. ותנו לכולם לחזור. גם מי שאינם חיים. יותם כהן אחיו של החטוף נמרוד כהן, אמר שחבל לו שנבחרי הציבור מנתקים רגש, מסתכלים על מספרים ולא מבינים דבר אחד פשוט: שכל אדם כזה הוא עולם ומלואו. חבל לכולנו, יותם, עד שכולם יהיו כאן.


ליהי גורלניק בעלת "גורלניק יחסי ציבור", עושה פרויקטים בהתנדבות למשפחות החטופים.