תעמולת בחירות ברשתות החברתיות? תשכחו מזה! מהיום יש חובת סימון

עד לא מזמן, חוקי הבחירות לא חלו על האינטרנט, ובעוד שתעמולה הוסדרה בטלויזיה, ברדיו, בשלטי חוצות ואפילו בכלי שיט וטיס, האינטרנט נותר בגדר המערב הפרוע.

ב-2001, כאשר ש"ס פנו לעצור את האירוח של מועמד מפלגת העבודה בצ'ט של אתר מעריב, הסביר השופט חשין ז"ל כי "אם עד-כה לא יכול היחיד להשמיע את קולו אל רבים אלא באמצעי תקשורת מקובל - הרדיו או הטלוויזיה - הואילו בטובם לאפשר לו להשמיע את קולו, הנה כיום נפתחה הבימה בפני הכל, והיחיד יכול שיהיה מאזין וגם דובר".

מאז, הצ'ט הוחלף ברשתות חברתיות, שידורי וידאו, חשבונות פיקטיביים, אך בהעדר שינויי חקיקה, אותה החלטה המשיכה לחול על התעמולה.

הפרקטיקה והפרסום בתקופת הבחירות יצרו לא מעט עבודה לקמפיינרים דיגיטליים. כיום, רוב תקציב הבחירות נשפך על הדיגיטל, והמפלגות יכולות לעשות בו כרצונן. בין היתר, ראינו חשבונות פיקטיביים שקידמו תעמולה למען מועמדים, בוטים שיצרו השפעה מזויפת, מפלגות שהפעילו חשבונות רבים למען מועמדים בלי גילוי נאות, פרסומות שלא סומנו כדין, איסוף וטרגטינג של מידע, והכל תוך ידיעה שבמקרה הכי גרוע, גם אם עוברים על החוק, הקנס הוא סמלי.

ועדה בראשות השופטת דורית בינייש ניסחה הצעת שינו לכללי התעמולה עוד בשנת 2017, אלא שמשום מה, הפוליטיקאים לא ששו לקדם חקיקה שתגביל את התעמולה שלהם. לפני סבבי הבחירות של 2019-2021, מפלגת השלטון עצרה את החקיקה ובכך מנעה מערכת בחירות פתוחה, שקופה ודמוקרטית במלואה.

הפעם, לקראת סגירת הכנסת, הצליחו לתקן את העיוות הזה במסגרת חקיקה זמנית לבחירות לכנסת ה-25, הקובעת כי חובה על המפלגות לסמן בבירור כל מודעת בחירות ממומנת. למרבה הצער, האיסור המתבקש על עשיית שימוש בביג-דאטה לצרכי טרגוט של בוחרים לא הועבר, וגם לא האיסור על שליחת מסרונים על ידי פוליטיקאים, או האיסור על פוליטיקאים לאגור מידע ולהשתמש בו בלי הסכמה. כל אלה עדיין קיימים לצערנו.

מהי "מודעת בחירות"? החוק הזמני החדש מגדיר מודעה גם כתעמולה שנעשית על ידי מתמודד בבחירות, גוף הקשור לסיעה או גוף פעיל בבחירות (גוף פעיל הוא עמותה שפועלת למען אג'נדה פוליטית אך לא מזוהה עם מפלגה) אבל גם תוכן של תעמולת בחירות שפורסם עבור תשלום.

כלומר, כל פוסט של משפיען אשר קיבל כספים כדי לפרסם את התוכן יחשב כמודעה וידרוש סימון של האדם האחראי להזמנתה והדרכים ליצירת קשר.

על פניו, זוהי חקיקה נהדרת שאמורה לשים סוף לתופעת הבוטים בתשלום, אלא שברור לכולנו שזה לא יעבוד. התקציבים זורמים מהמפלגות למשרדי פרסום ומשם לקבלני משנה שמפיצים את המודעות בדיגיטל. מרגע שהתקציב יצא מהמפלגה, הוא לא כפוף לאותה רמת שקיפות שהמפלגה מחויבת לה כלפי מבקר המדינה והציבור. המפלגה תמיד יכולה לטעון "לא ידענו" כשאיזו חברת דיגיטל שולית תבחר לשלם למשפיען כדי להציג עמדה מפלגתית או פוליטית, במיוחד כאשר מדובר באנשים אנונימיים, בוטים, או משפיענים שלא מודעים למצב.

כאשר ועדת הבחירות, בתפקיד הגננת, תקבל עתירה כנגד חשבון טוויטר של משפיען כזה או אחר, היא תצטרך לפנות לטוויטר ולקבל תשובה בתוך שבועיים או שלושה, ורק אז לדון בשאלה האם להסיר את הפרסום, כאשר המשתנה העיקרי הוא האם מפרסם המודעה קיבל או לא קיבל תשלום בעבור הפרסום.

יש כאן הרבה יותר מדי משתנים שיהיה קשה להוכיח, ולמרות שיש עבירה שבצידה שישה חודשי מאסר, אני בספק אם יצליחו לאכוף אותה. להבדיל מפרסומים מקודמים וממומנים שפייסבוק וטוויטר מציגות ככאלה, (ופייסבוק אף מגבילה מודעות כאלה לפעמים), מצב שבו המפרסם, ולא הרשת החברתית, קיבלו תשלום הוא מצב שבו אנחנו לא יודעים על כך דבר.

אז איך נגלה זאת? ימים יגידו. בין אם הדבר יתגלה על ידי תחקיר עיתונאי או כאשר מועמד מסוים יפתח את הפה בלי להבין מה הוא עשה, הרי שהחוק כרגע הוא מעט מדי, ומאוחר מדי.


יהונתן קלינגר הוא עורך דין העוסק בתחומי המידע, הפרטיות וזכויות היוצרים ברשת.