גיל ונבות מגלים את אמריקה - תפיסה מול מציאות

המציאות היא שהחיים חד פעמיים ואין משחק חוזר. התפיסה היא שיש זמן. זו טעות.
פעמים רבות, כששואלים אותי מה אני עושה ואני עונה "אני אמן", אני רואה בעיניים של השואל את הבלבול, חוסר ההבנה והמבוכה. דמות האמן כפי שהיא בתפיסתם של רוב האנשים רחוקה מהדמות הניצבת מולם, שזה אני.

התפיסה הרווחת היא שאמן הוא משהו אחר. בחיצוניות הוא מגונדר מאוד או מרושל, אולי עם צבע על הבגדים ועל הידיים, אקסטראווגנדי או נחבא אל הכלים. בנפשו פנימה הוא רומנטיקן, חתרן, מורד במוסכמות, וודאי שמאלני בדעותיו. דבר אחד בטוח, הוא לא כמו כולם. מצחיק, כי מה שמגדיר את מי שאני הוא מי שאני ולא מה שחושבים עלי.

כמוני נבות ברונובסקי, שותפי למסע האמנות אליו יצאנו על כביש 66 בארה"ב. כשחושבים על איש האקסטרים, שטס בחליפות טיסה ללא מצנח, קופץ מגשרים וצוקים, רוכב על אופנוע באמזונס ומאתר ספינות טרופות בעומק האוקיינוסים, חושבים על אדם הרפתקן, לא אחראי, לא מחושב ורועש. מצחיק, כי נבות מהנדס, מחושב, שקט ודי מופנם.

שנינו לא נראים מה שאנחנו באמת. גם אמריקה היא כזו, לחלוטין לא מה שהיא באמת.
אתמול יצאנו לדרך של אלפי מיילים, לשבועות יחד בדרכים, עם שיחות נפש ומוסיקה טובה, כדי ליצור אמנות ולהותיר חותם נוסף בדרך שלנו. בחרנו לעשות את המסע הזה במקומות שהם אמריקה האמיתית: לא גורדי השחקים אלא העיירות הנטושות, לא התפיסה אלא המציאות. לא מה שחושבים, אלא מה שבאמת.

הגעתי לשיקגו אחרי טיסות ארוכות, עיכובים בהמראות וקונקשן בעייתי שכמעט השאיר אותי במונטריאול. אחרי יום שלם של התארגנויות, גילינו שמכירת ספריי צבע בשיקגו מנוגדת לחוק, אז נסענו למקום לא רחוק שהוא גן עדן לאמנים ושם קנינו את כל חומרי האמנות והציוד שנצטרך למסע. הגענו לנקודת ההתחלה של כביש 66 בדאון טאון שיקגו והמציאות העכשווית היכתה בנו.

בתפיסה שלי, נקודת ההתחלה של הכביש האייקוני בעולם, הכביש שנתן תקווה למליוני בני אדם בדרכם אל חלום החיים הטובים בשנות השפל הגדול, היא נקודת ציון היסטורית, אבל במציאות רק שלט קטן מסמן את נקודת ההתחלה של כביש 66. אני עומד בצומת כבישים במרכז דאון טאון שיקגו, מדמיין את האנשים מתרגשים ועולים על רכבים ישנים בסרט שחור לבן, והמציאות היא ריצה אינסופית של אנשים למשרדים, לעבודה, להפסקת הצהריים היומית.

הבוקר, אחרי לילה נוסף במלון דרכים, נגיע למועדון הצניחה בו מאוחסן הטריילר, נתחבר לוואן ונצא למסע. נתחיל את הדרך בה, לאורך אלפי מיילים נשאיר חותם האומר בדרך מיוחדת: "שימו לב, אלו החיים שלכם". הכרזה הראשונה כבר הודבקה. אנשים סביב החלו לעצור להתבונן ולשאול שאלות: למה, מאיפה, מי ומה. כשהבינו התגובות נעו בין "תודה לכם על זה" ל"וואוו אפשר לצלם אתכם?", כולם רצו להצטלם איתנו והבנו שכדאי לזוז, כי לא בטוח שמה שאנחנו מדביקים על השלטים ימצא חן בעיני מי שמחליט על העיר עצמה. שם גם החלטנו על הצעד הבא: מיצג הכולל אמנות על גבי דלתות רכבים משנות הארבעים של המאה הקודמת.

כשאני חושב על ההבדל בין המציאות לתפיסה שלי את נקודת ההתחלה ההיסטורית של הכביש, אני נזכר בקמפיין "תפיסה מול מציאות" של מגזין הרולינג סטונס משנת 1985. קמפיין ששם את הדברים על השולחן בנושא תפיסה ומציאות, והתווה בדיוק רב שפה קריאטיבית לדורות של פרסומאים, שחלקם אפילו לא מודעים אליו היום.

התפיסה הרווחת בקרב מפרסמים באותה תקופה היה שקהל הקוראים של מגזין הרולינג סטונס הוא צעיר, מורד, לא בעל הון, לא בעל כח קניה ולכן לא רלוונטי כמדיה פרסומית למותגים המחפשים קהל "כבד".
במציאות, קהל הקוראים היה בוגר, עשיר ומבוסס, בעל כח קניה ונכונות לצרוך מותגי יוקרה. הפתרון היה להציג זה מול זה את התפיסה ואת המציאות.

באמצעים ויזואלים פשוטים שהוצבו זה מול זה, השווה הרולינג סטונס את התפיסה של המפרסמים מול המציאות האמיתית: וואן מקושקש של היפים ולצידו מכונית ספורט חדישה; אוסף מטבעות קטנים ולצידו כרטיס אשראי יוקרתי. זה היה אחד הקמפיינים המוצלחים ביותר בהיסטוריה של עולם הפרסום. חד, פשוט ומפתיע בתקופתו, הרבה לפני תרבות הריאליטי, הוא שם זה מול זה תפיסה ומציאות בשפה נקיה ופיצח אתגר שיווקי במילים מדוייקות, בדרך קריאטיבית פשוטה.

כך גם הדרך אליה יצאנו והאנשים שלאורכה: צנועים יותר, ראוותניים פחות, וכן, גם מנותקים מהבלי העולם המהיר הזה של רדיפה אחרי כלום ושום דבר. אותו עולם שרוב האנשים חיים בתוכו, בתוך המטריקס, בלי לשים לב לפרטים הקטנים.

עזבתי את עולם הפרסום בתהליך שנמשך כמה שנים בהן התחלתי ליצור אמנות מתוך החלטה להפסיק למכור לאנשים "תפיסה".

מבחינתי, העיסוק ב"תפיסה מול מציאות" בפרסום, הגיעה לנקודה בה באופן אישי לא רציתי לקחת בה חלק. לא רציתי עוד לשכנע אנשים שהם ממש צריכים טלויזיה, מכונית או טלפון חדש, לשכנע אותם לשאוף לדבר שלדעתי אין להם בו כל צורך אמיתי. ואז יצאתי למציאות במקום לחיות בתפיסת מציאות.

המציאות היא שהחיים קצרים, חד פעמיים ואין משחק חוזר. התפיסה היא שיש זמן, וזו טעות.
אין זמן, אין מחיאות כפיים בסוף, ואין הזדמנות שניה, כפי שנבות חוזר ואומר לי. בכל רגע נתון אפשר להחליט, פשוט להחליט, להתחיל לעשות את מה שלא יהיה זמן או אפשרות אחר כך. זה אולי נראה מסובך ובלתי אפשרי אבל היי, אם אדם הלך על הירח-אז הכל אפשרי, וזו לא סתם סיסמא. זו באמת האמונה שלי.
להאמין בעצמך, לא לוותר, להגשים את החלומות שלך וללכת עד הסוף, להתכופף כמו שיבולים בשדה כשיש סופה ולהתיישר שוב. להתקדם, לא להישאר במקומות שמנסים לעצור בעדך לחיות את החיים. בלי לרצות להיות מישהו אחר. להפסיק לחלום ולהתחיל להגשים.