גיל ונבות מגלים את אמריקה - וורק-לייף באלאנס

במסע הזה שלנו יש זמן, לסיפורים על החיים ולשיחות ארוכות עם חברים. כשאנחנו בדרכים והם בפקקים או במשרד, נושא האיזון שכולם מייחלים לו בחיים עולה שוב ושוב.

בשנת 1985 הוזכר לראשונה בארה"ב המונח איזון עבודה-חיים (Work-life balance): מערכת האיזונים וסדרי העדיפויות שבין קריירה ושאפתנות מקצועית מצד אחד, לבין הנאות, פנאי, זמן משפחתי והתפתחות אישית ורוחנית מצד שני. ככל שההפרדה בין העבודה לחיי המשפחה הלכה והיטשטשה, הפך המושג הזה רלוונטי יותר.

אחת הסיבות העיקריות שהחלטתי לעזוב את ענף הפרסום היתה ההבנה שמכל הבחינות, אני חי בחוסר איזון. אהבתי ואני עדיין אוהב את עולם הפרסום, אבל להנאה שבמקצוע היה מחיר לא הגיוני ולא רציתי להמשיך את חיי במה שהגדרתי לעצמי כספינת עבדים מודרנית, גם אם הייתי אחד מאלו שעומדים על גשר הפיקוד.

החלטתי לצאת מהמטריקס ולהתחיל מהתחלה בתחום אחר לחלוטין: אמנות. בחרתי לעשות את מה שאני רוצה ואוהב, ולתעל את הכישרון שלי לתחום בו אוכל להותיר חותם בעל משמעות, להוסיף חן לעולם, ולהציע לאנשים לעצור, לנשום, לחיות, ולשים לב לפרטים הקטנים שמרכיבים את תמונת החיים. כל מה שעשיתי ואני פועל לפיו מאז, נעשה בשם האיזון, וכך גם המסע הזה על כביש 66.

אנו רוכשים דלתות רכב ישנות, שכבר חרשו את הכביש האייקוני הזה, ועליהן אני יוצר אמנות המתייחסת למסע החיים. הכיתובים שעל הדלתות מתייחסים לחד פעמיות החיים וקוראים לצופה להיכנס למושב הנהג ולקחת שליטה על הכיוון, המהירות והיעד.

לפני עשרים וחמש שנה, בניו יורק, כתב חברי הטוב דוד בארי את ההנחיות שלו לחיים מאוזנים והרשימה זהה לחלוטין לדרך בה אני פועל מאז. החברים הטובים שלי, כולם פועלים לפי ארבעת הנקודות האלו שהן הדרך לאיזון אמיתי:

• עשה רק את מה שאתה אוהב, בעבודה ובחיים האישיים. שלב ביניהם.
• הקף את עצמך רק באנשים שעושים לך טוב והתרחק ממי שלא, כולל משפחה וחברים.
• שמור על המכונה: תזונה, ספורט ושינה טובה לאיזון גוף ונפש.
• הקפד לעזור לאחרים.

בעולם הזה, לכל אדם יש יכולת הכלה מוגדרת ומוגבלת. אי אפשר להעמיס עוד ועוד ללא סוף, וככל שמעמיסים דברים חדשים יש צורך לוותר על הדברים הישנים. נבות אומר שארבעת הנקודות הן האיזון ואי אפשר להוסיף דבר אחד בלי להוריד או לוותר על השני. צריך לאזן ביניהם.

תרבות הצריכה והסגידה לכסף, כח וכבוד מנוגדת לאני מאמין שלי. יותר חשוב לי לפעול לפי ארבעת העקרונות שהזכרתי. זה לא אומר שאני לא מרשה לעצמי להתפנק ולפנק. מלונות מעולים, מותגי יוקרה, מסעדות מדהימות, הכל במידה. בשקט, לא בראוותנות.

הנקודה הרביעית, עזרה לאחרים, הובילה אותי מאז ומעולם. ההחלטה החשובה ביותר שקיבלתי בשנת 1999 על בימת "קקטוס הזהב", עת זכיתי עם משרד ליניאל DDB במספר שיא של פרסים על קמפיינים בתחום הרכב, המזון, והתקשורת, היתה ליצור קמפיינים למען אחרים בהתנדבות, ללא תמורה כלל. זה היה אז חדשני.

הקמפיין הראשון שהובלתי בהתנדבות היה קמפיין הבלון הכחול למען רון ארד. חשתי שרון נשכח ורציתי להעלות אותו לתודעה הציבורית כדי לתעל את העוצמה של פרסום למעשה טוב שאינו מוכוון מכירות.

בעזרת צוות ליניאל DDB, ורדה רודה, זהבה מרטונוביץ, אפרים ליניאל, אמיר אביבי, אסי יריב, רם ברוך, דני מברודקאסט, ישי הדס כמפיק, יוסרה הררי, יו"ר העמותה למען רון, רב אלוף דן חלוץ (אז אלוף מפקד חיל האוויר) ועוד חברים רבים, יצרנו משהו טוב למען מישהו אחר. מאז הקפדתי תמיד ליצור קמפיינים בהתנדבות עבור עמותות ויחידים הראויים לכך, ולעזור לאחרים גם אם זה אומר לוותר על קמפיין מסחרי.

עכשיו, במכנסיים קצרות וסנדלים, לאחר ארוחת ערב שהכנו לעצמנו במועדון הטייסים שהועמד לרשותנו בשדה התעופה של Stroud - עיירה קטנטנה באוקלהומה שעד לפני חמש שעות לא ידענו על קיומה - אני יודע שאיזון הוא הדרך היחידה לחיות את החיים במלואם.

את הלילות במסע, אנו מעבירים במקומות שונים על הדרך וביניהם שדות תעופה מקומיים בהם אנו מקבלים לרשותנו את כל המקום. בארה"ב בכל עיירה יש שדה תעופה קטן בכדי שאנשים יוכלו להגיע ממקום למקום בלי לנהוג עשרות שעות. שדות תעופה אלו מתוקצבים ע"י הממשלה ועומדים לרשות הציבור העושה בהם שימוש. החל משנות הארבעים של המאה הקודמת תעופה הפכה לחלק מהתרבות האמריקאית ובעלי רשיון טיסה אמריקאי כמו נבות רשאים לעשות בהם שימוש לפני ואחרי הטיסה.

הגענו לכאן אתמול במטרה לטוס הבוקר בכלי הטיס הדו מושבי שאנחנו גוררים על הטריילר. התנאים כאן צנועים ונוחים והטייסים המקומיים שמחים לשמוע על קורותינו בדרכים, באוויר, ביבשה ובכלל בעולם.

בכתבה הבאה נספר לכם על חזיתות המבנים המפוארים לאורך הדרך שמאחוריהן מסתתרים מבנים עלובים, ועל העמדת פנים.