בדרך לתווית קטנה על האריזה, היצרנים עוברים מסע מפרך

עמידה בתקן היא למעשה התחייבות של היצרן לסדרה של דרישות רגולטוריות, כללים ותקנים. לעיתים רבות העמידה בתקן היא תנאי כניסה של המוצר לשוק. הדרישות, באופן טבעי, משתנות ממוצר למוצר ומשוק לשוק, ומכסות היבטים שונים כגון: בטיחות חשמלית, הרכב כימי, יעילות אנרגטית, בטיחות ילדים, אבטחת סייבר, מידע לצרכן, אחריות יצרנים מורחבת וכו'.

כל מדינה חופשיה לבחור על אילו היבטים של מוצר היא רוצה לשים דגש באמצעות דרישות רגולטוריות, ואילו קטגוריות מוצרים צריכות להיות מכוסות על ידה. גם שיטות ההוכחה שהמוצר עומד בדרישות הרגולטוריות עשויות להשתנות בין מדינה למדינה. בין הליכי הערכת התקנים הנפוצים ביותר ניתן למנות:

• אישור עצמי / הצהרת התאמה: היצרן אחראי באופן בלעדי לוודא שהוא עומד בדרישות ובתקנים הרגולטוריים. הוא רשאי (אך לא חייב) לבדוק את המוצר שלו על ידי צד שלישי.
• רישום: היצרן נדרש לרשום מוצרים ברשות ייעודית לפני שניתן לייבא או למכור אותם. למשל, יבואן רכב חייב להירשם במשרד התחבורה.
• בדיקת צד שלישי: כאשר היצרן חייב לבדוק את מוצריו על ידי גוף מוסמך בלתי תלוי כדי לקבל תוצאות בדיקה רשמיות, למשל משרד הבריאות או מכון התקנים.
• הסמכה: המוצר לא רק נבדק על ידי גוף בדיקה בלתי תלוי אלא גם נדרש לקבל אישור רשמי על סמך תוצאות הבדיקה, למשל בבדיקת תנאי ייצור נאותים, בדיקת כשרות וכו'.

הצרכנים בדרך כלל לא מתעניינים בתקנים הטכניים, ואינם מודעים לכל הליכי הבדיקה וההסמכה שעל המוצר לעבור. מה שהם כן רואים זה סימנים וסמלים שונים המופיעים על תוויות המוצר או האריזה. למשל, הסימון הנפוץ CE מעיד כי המוצר עומד בתקן האיכות האירופי.

אחד התקנים הפחות מוכרים בקרב הצרכן הוא ה-ISO9001 של ארגון התקינה הבינלאומי. מדובר בתקן המתייחס לסטנדרטיזציה של תהליכי העבודה. תקן זה מציב דרישות לניהול איכות המוצר או השירות כדוגמת חתירה לשיפור מתמיד, קבלת החלטות מבוססת ראיות, התמקדות בלקוח ועוד. התקן שכיח בשלל סקטורים ומסייע לעסקים במאמצי שיווק משום שהוא מגביר את אמון ושביעות הרצון של הצרכן.

ה-ISO מאפשר לחברה להבין האם מערכת ניהול האיכות שלה מתאימה למטרה והאם החברה מספקת את המוצרים או השירותים האיכותיים שהיא מתיימרת לספק. כך למשל, בעת תהליך העמידה בתקן, החברה יכולה לזהות נקודות בעייתיות בשירות שהיא נותנת כמו למשל: משלוח איטי, איכות ירודה של מוצרים, חוסר תקשורת וכו'. בהתאם לכך, החברה יכולה לנקוט בצעדים מתאימים כדי לתקן את הנקודות הבעייתיות.

בתחילת הדרך, הרציונל מאחורי הרעיון של תקנים למוצרים היה, קודם כל, להגן על הצרכן מפני סכנות. עם זאת, מהר מאוד מדינות גילו שהתקינה למוצרים יכולה לשמש גם כמחסום סחר וככלי להגנה על השווקים שלהן.

דרישות כמו נציגות מקומית ובדיקות מקומיות במדינת הסחר או תקנים טכניים עלולות לעכב את יבוא הסחורה ולהגדיל משמעותית את העלויות.

אמנם חלק מההתחייבויות, כגון נציג מקומי שאליו ניתן לפנות במקרה של בעיות, עשויות להיות מובנות, אך דרישות אחרות, כמו הצורך לבדוק את המוצר פעמיים על פי אותם סטנדרטים, יכולה להיחשב כ"הטרדה כלכלית" שמטרתה לחסום את היבוא.

בניגוד למכסים, שיורדים ברחבי העולם כבר כמה עשורים כחלק מתהליך של גלובליזציה והרחבת שיתופי פעולה הכלכליים בין מדינות העולם (כמו לדוגמה הסכם אזור סחר חופשי בין ישראל למדינות האיחוד האירופי) חסמים טכניים ובירוקרטים קלים הם דרך נוחה יותר לחסום ייבוא מפני שלעיתים קרובות ניתן "להצדיק" אותם באמתלה של בטיחות המוצר או הגנת הצרכן.

אחד האתגרים המרכזיים שיזמים וחברות מתמודדים איתם הוא השוני בין מערכות התקינה בעולם. לכל מדינה יש את המאפיינים הספציפיים שלה שאותם יצרנים או יבואנים צריכים לדעת ולהבין מראש כדי לא לעשות טעויות יקרות.

כמו כן, היקפים של מוצרים מושפעים שונים מאוד בין שווקים שונים: זה שמוצר אינו מסומן בתקן של האיחוד האירופאי לא אומר שהוא לא מוסדר, למשל, בסין.

לפעמים זה אתגר בכלל להעריך אם המוצר דורש תקינה ואם כן - איזו. אם יש למדינה קטלוג מקיף של מוצרים מאושרים, זה עשוי להקל על היצרן, אבל אם הוא צריך לפרש הגדרות משפטיות מעורפלות ולא ברורות כדי להבין אם יקבל אישור למוצר או לא, הדבר מסבך את הערכת הכדאיות של המוצר.

אתגר נוסף שחשוב לקחת בחשבון בשלב עיצוב המוצר, הם דרישות טכניות ותקנים שונים בין מדינות. על אף שנעשים ניסיונות ליצור אחידות תקנים ברמה הבינלאומית (למשל בארגונים כמו IEC - International Electrotechnical Commission), מדינות רבות עדיין מחליטות לפתח תקנים משלהן כך שלעתים קרובות מאוד, גם אם היצרן מאמץ תקנים בינלאומיים, אותן מדינות יאלצו את אותו לעבור הליך בדיקה נוסף באופן מקומי, שכמובן מייקר את העלויות.

בנוסף, המציאות הרגולטורית משתנה במהירות ומדינות שונות מחוקקות חוקים חדשים עם דרישות טכניות חדשות שיש לעמוד בהן, כמו גם איסורים שונים שחוסמים את המוצר בפני השוק. זה יכול לנבוע מסיבות פוליטיות (החרם על הרוסיה, "מלחמת הסחר" של ארה"ב וסין), סיבות סביבתיות (התחממות כדור הארץ שמביאה עמה איסור שימוש בחומרים מסוימים, הסכמים בינלאומיים, תקנות לגבי זיהום וכו'), וסיבות רבות נוספות.

מעבר לתקנים עצמם, גם תהליך האישור משתנה ללא הרף. המערכות הקיימות עוברות דיגיטציה שמשנה את אופן ההתקשרות עם גופי ההסמכה. ללא מעקב קבוע וניתוחים עדכניים של תקנות חדשות המשפיעות על המוצרים שלהם, היצרנים עלולים לגלות לפתע שאינם עומדים בדרישות כך ששווקים מסוימים נעשו חסומים עבורם.

בהקשר הזה, חשוב לציין את מהפכת הבינה המלאכותית שלבטח תביא עמה תקנים חדשים: ייתכן שבפרסומות המפרסם יהיה חייב לציין כי הדמות המוצגת היא בינה מלאכותית, יכול להיות שיוטלו הגבלות על שימוש בפרטי המשתמש לטיוב המערכת וכו'.

ישראל ושאר ממשלות העולם וגופי הפיקוח יכולים לנקוט מספר צעדים כדי להקל על היצרנים. ראשית, להנגיש את השינוי הדיגיטלי. על גופי הפיקוח לצאת במהלך הסברתי רחב שמדריך כיצד ניתן לעבור את תהליך ההסמכה באופן דיגיטלי, באותה מידה שבנקים מנסים להנגיש את הבנקאות הדיגיטלית.

בנוסף, לגופים המפקחים צריכה להיות הנכונות "ליישר קו" זה עם זה. לדוגמה, בישראל אנחנו יכולים להסתמך יותר על התקן של האיחוד האירופי ובכך לחסוך מהיבואנים את הצורך בהסמכה לתקן הישראלי - יישור קו שכבר קיים בחלק מהמוצרים, אך ניתן להרחיבו.

תקן הוא נדבך קריטי בתהליך פיתוח מוצר. טוב ככל שיהיה, ללא עמידה בתקנים המתאימים אין למוצר שום סיכוי להצליח ולחדור לשווקים הרלוונטים לו. במציאות המשתנה במהירות, על היצרנים ועל הגופים המפקחים למצוא את הדרך לשתף פעולה ולהקל על תהליך התקינה. זאת בכדי לאפשר שגשוג כלכלי גלובלי וכמו כן להקל על העלויות, שכמעט תמיד מתגלגלות אל הצרכן.

הצרכן מצדו, יכול להרשות לעצמו להיות יותר ביקורתי לשני הכיוונים. כלומר, לעיתים הצרכן משלם יותר על תקן שהוא לא בהכרח צריך, כמו למשל "יבואן רשמי" ברכישת סמארטפון, ולעיתים הוא מוכן להתפשר על מוצר ללא תקן מסוים על אף שמדובר בתקן קריטי, כמו חיסכון באנרגיה או בטיחות.


הכותבת היא עו"ד רעות גולדמן מנכ"ל קבוצת Geomatrix. חברת ועדת "הלסינקי" בבי"ח בלינסון, וחברת דירקטוריון בעמותת נאמני בי"ח שניידר לילדים