פרשת גלית גוטמן חושפת את העיתונות החופשית בישראל במערומיה

בימים כתיקונם, איש לא היה עושה עניין מאמירתה של גלית גוטמן, כי היינו מכירים בזכותו של כל אדם, ובפרט עיתונאים ואנשי תקשורת, להביע את דעותיהם באופן חופשי. אלא שהמציאות החברתית הנפיצה של ישראל ב-2023 מצריכה את כולנו לנקוט במשנה זהירות, ולא, הסירה המשותפת עוד עלולה להתהפך על כולנו.

ובכל זאת, עניינים מהותיים עומדים על הפרק. שוב כלכלנים מומחים מזהירים מפני השלכותיה של עוד רפורמה הרסנית, ושוב ממשלת הקיצונים מסרבת להקשיב ופועלת באופן חד צדדי בכל הכוח, כשהיא רומסת את זכויותיו של הרוב הזועם לטובת הקמת קרן הארנונה החדשה, שאושרה הבוקר בכנסת הגובלת בקומוניזם.

למעשה, אפשר לומר שאמירות כמו של גוטמן הן תוצר של נורמות שנוצרו הרבה לפניה, אלה שמקדשות כל אמירה בוטה ומעניקות לה את מלוא תשומת הלב התקשורתי. צעקות וגידופים בכנסת, הוצאות דיבה והתבטאויות לא ענייניות הנוגעות לחייהם האישיים של יריבים פוליטיים מימין ומשמאל, כמו גם ביטויי גזענות, הומופוביה ומיזוגניות של אישי ציבור, הפכו בישראל לעניין שבשיגרה, ומי שצועק הכי חזק הוא זה שאומר את המילה האחרונה. אז איפה הממלכתיות, אתם שואלים? בטח שלא בטלוויזיה.

בקשת גינו את הדברים ולאחר מתקפה רבתי בערוצי הטלוויזיה, איומי פיטורין ואף גינוי רשמי מראש הממשלה הנאשם בפלילים, הודיעה גוטמן: "אני מבקשת להתנצל מעומק הלב אם פגעתי במגזר שלם. אני אוהבת את מדינת ישראל, ומתוך דאגה לעתידה יש לי ביקורת חריפה כלפי נציגי המגזר החרדי בכנסת. הדברים נאמרו בתוך דיון על תקציב הממשלה וקרן הארנונה. אבל אין לי שום כוונה לפגוע בכלל המגזר. אני מתנצלת בפני כל מי שנפגע מהדברים".

בקשת הוסיפו והבהירו: "אנו מצרים על כך ומתנצלים על הפגיעה המיותרת. גוטמן התנצלה על נוסח דבריה ועל ההכללה של מגזר שלם וזומנה לבירור דחוף אצל מנהליה". באותו בירור דחוף, הובהר לגוטמן כי התבטאויות מן הסוג הזה אינן מקובלות בשום דרך בגוף השידור וסוכם שהיא תתנצל על דבריה בפתיחת התוכנית הבאה.

אז נכון, "מוצצים לנו את הדם" זה ביטוי חריף, אבל האם כל הסערה הזאת באמת היתה נחוצה? האם אין מקום למגישת טלוויזיה בתוכנית העוסקת באקטואליה להביע את דעתה העניינית בשידור?

מדינת ישראל ירדה 11 מקומות במדד חופש העיתונות של ארגון עיתונאים-ללא-גבולות (RSF) לשנת 2023, בהשוואה למיקומה בשנת 2022, והגיעה למקום ה-97 מתוך 180 מדינות וטריטוריות.
המדד, שמסכם את מידת חופש העיתונות ברחבי העולם, מציין כי "התקשורת הישראלית התערערה בעקבות עלייתה לשלטון של ממשלה המאיימת על חופש העיתונות".

לדברי ארגון 'שקוף', מעבר לסכנה לחופש העיתונות שהביאה ממשלת נתניהו השישית, בארגון מזכירים את הסכנות הוותיקות יותר כגון אפליה של עיתונאים פלסטינים, מגבלה חריגה של צנזורה צבאית וריכוזיות כלכלית. עוד מוזכרת הנטייה העקבית של נתניהו לנסות ולהשפיע באמצעים פסולים על העיתונות, שהניבה את האישומים הפליליים בתיקים 2000 ו-4000.

גלית גוטמן היא לא מגישת הטלוויזיה הראשונה שמואשמת בהבעת דעתה האישית בשידור. העיתונאית הדס שטייף הושעתה בנובמבר האחרון משידורי פיגוע בגל"צ לאחר שאמרה במהלך השידור ש"אי אפשר להפריד בין האירוע לבין המו"מ הקואליציוני והרצון למנות מישהו מסוים לתפקיד ניהול משרד מסוים". הרמיזה הזאת, שהיתה יכולה להתפרש בכל מיני אופנים, עלתה לשטייף בקריירה שלה, וזמן קצר לאחר מכן היא הודיעה כי תפרוש מגלי צה"ל בתוך שנה, לאחר 34 שנים בתפקיד. גם רינה מצליח, אושרת קוטלר ועוד רבות וטובות ספגו ביקורות והשמצות, כשהעזו להציג את דעתן העצמאית, בשידור או מחוצה לו.

מעניין לציין שבכל המקרים הללו מדובר בעיתונאיות נשים. כשעמית סגל כתב 'בטעות' שאורן חזן סחר בסמים, במקום לומר שהוא השתמש בהם, איש לא השעה אותו מתפקידו - להפך. הוא קיבל גיבוי מלא והפך לאחד העיתונאים המשפיעים בישראל.

במקרים המעטים שעיתונאים גברים הושעו או סולקו מתפקידם, זה היה מוצדק. העיתונאי אראל סגל הושעה מתפקידו לחמישה ימים ב-2020, לאחר שהצטלם לסרטון עם בנימין נתניהו, במה שלטענת תאגיד השידור כאן, היה עשוי להתפרש כתעמולת בחירות. דמוקרTV, גוף חדשות עצמאי שנחשב ליברלי ופרוגרסיבי, פיטר בנובמבר האחרון את העיתונאי ישראל פריי, לאחר שזה ציין בטוויטר את העובדה שהמחבל שביצע פיגוע בזמנו בחר לפגוע 'רק בחיילים' ולא באזרחים.

בין אם קיימת הטיה מגדרית לרעתן של עיתונאיות או שמדובר בצירוף מקרים מצער, הפגיעה בחופש העיתונות עוד עלולה לעלות לנו ביוקר.

חופש העיתונות הוא ערך יסוד בדמוקרטיה, לפיו יש לצמצם את התערבות השלטון בעיתונות ובתקשורת המונים ולהבטיח את אי־תלותה בשלטון, ופגיעה בעצמאות ובחופש של גופי תקשורת או עיתונאים היא אחד מסימני ההיכר הבולטים של שלטון דיקטטורי.

ההיסטוריה הלא רחוקה מראה שמנהיגים שהשיגו שליטה בתקשורת עיצבו את הנרטיב כך שיתאים לאינטרסים שלהם. כך בדיוק עשו פוטין (ברוסיה), ארדואן (בטורקיה), וקצ'ינסקי (בפולין) כדי לתמרן את דעת הקהל ולהציג את עצמם בתור המושיעים של מדינתם, מה שסלל את הדרך לעלייתם לשלטון כדיקטטורים. וכן, יש עוד אחד כזה, שבכוונה לא אציין את שמו.

בניגוד למדינות דמוקרטיות רבות, חופש העיתונות בישראל אינו מעוגן בחקיקה, ובהיעדר חוקה, אין בה חוק יסוד ייעודי להגנת חופש העיתונות או חופש הביטוי. ההגנה הרשמית היחידה שיש בישראל היא בפסיקות בית המשפט העליון, שסמכותו הולכת ונשחקת.

על ידי שליטה בתקשורת, דיקטטורים יכולים לשלוט במידע שאזרחיהם מקבלים. הם יכולים לסובב את האמת כדי שתתאים לסדר היום שלהם ולהשתיק קולות מתנגדים, ובעיקר, הם יכולים לעשות מה שבא להם ולצבור שלדים בארון, שאיש לא יעז לחשוף לעולם. המנהיגים הללו אולי נראים חזקים אבל הם מתים מפחד שהאמת תצא לאור והם יעשו הכל כדי לדכא אותה, כולל קריאה גורפת לסגור כל ערוץ טלוויזיה שלא נכנע לתכתיבי הממשלה.

חופש העיתונות הוא כמו חמצן לחברה דמוקרטית בריאה, שכן הוא מאפשר דיון בו לכל דעה יש מקום, גם אם לחלק מאיתנו קשה לשמוע אותה. החברה הישראלית נמצאת במשבר זהות עמוק וכל צד נלחם על הערכים שלו. השתקת עיתונאים לא תפתור את המשבר אלא רק תעמיק אותו, שכן בלי חופש עיתונות ניוותר עם מאגר של דברי תעמולה, שקרים ומידע מוטה או מטעה, ואת זה אף אחד לא רוצה.

לשמחתה של גלית גוטמן, היא מספיק ותיקה ואהודה על הציבור כדי להוריד רגע את הראש, לספוג את הביקורת ולהמשיך בתפקידה, אבל עבור הישראלים, כל הפרשה הזאת היא סימן מבשר רעות.