מחטופים לבני חורין: השבים משבי חמאס מתחילים מחדש

הם היו חטופים יותר משנה. כעת הם צריכים להסתגל לחיים שבחוץ. "הדרך אל החופש" - פרויקט מיוחד.

כשחושבים על החטופים שנלקחו בשבי חמאס - אלה ששבו ואלה שעדיין שם - אי אפשר להתעלם מהפער העצום בין החיים שהיו להם לפני האסון לבין המציאות הקשה שהם חוו ועדיין חווים בשבי.

כמי שחוקרת את עולמות העסקים, הטכנולוגיה והיזמות, אני רגילה לנתח סיפורים של הצלחה, כישלון והתמדה, אבל כאן הסיפור שונה. הוא לא עוסק רק בקריירה או במסע יזמי מאתגר, אלא בהישרדות הלכה למעשה - ובתקווה שמי שחזרו יוכלו לבנות מחדש את מה שנגזל מהם.

מתוך 251 האנשים שנחטפו ב-7 באוקטובר, 59 עדיין מוחזקים בעזה, מתוכם ישראל מעריכה ש-23 בחיים. רובנו לא יודעים הרבה על החיים שהיו להם לפני האסון, וכשאנחנו מדברים עליהם, אנחנו נוטים להדביק להם את התווית הנוראה שאיש לא רוצה לשאת, שמסכמת במילה אחת את מי שהם הפכו להיות: חטופים.

אבל הזהות האנושית לא מוגדרת על ידי אירוע בודד, משמעותי ככל שיהיה. כי לפני שהם היו חטופים, הם היו הילדים של מישהו והאחים של מישהו; היו להם חברים ועיסוקים; היו להם בוסים, קולגות ושותפים; והיו להם חלומות ושאיפות, שאת חלקם עוד אפשר להגשים.

רבים מהחטופים ששבו ואלה שעודם בשבי הם חיילים, סטודנטים או צעירים אחרי צבא שעוד לא ממש נכנסו למעגל העבודה והיו יותר ממוקדים על טיולים בעולם ומסיבות, כאופייני לישראלים צעירים בעידן שלפני המלחמה. אחרים היו אנשי משפחה עם קריירה מבוססת ומשמעותית, שביום אחד איבדו הכל.

כשאנחנו קוראים לאלה ששבו 'חטופים', בלי להתכוון, אנחנו מקבעים ומעגנים בתודעה הקולקטיבית שלנו את התפיסה שמי שנחטף לנצח יישאר חטוף, ובעוד שיש בזה מן האמת, יש מקום גם לספר סיפור אחר - כזה שיש בו תקווה לעתיד ושאפשר לצמוח ממנו.

האנשים האלה עברו טראומה מתמשכת במימדים בלתי נתפסים, אבל לצד זה, גם היו להם חיים שלמים לפני כן. ירדן ביבס הוא בכלל רתך; קית' סגל הוא מרפא בעיסוק; דורון שטיינברכר היא וטרינרית; עמית סוסנה היא עורכת דין ומורן סטלה ינאי היא מעצבת תכשיטים. גם התוויות האלה לא מגדירות את הזהות שלהם במלואה, אבל לכל הפחות, הן מספקות להם נקודת אחיזה במציאות שאליה הם יכולים לחזור, אם ומתי שיבחרו בכך.

אבל יש גם היבט נוסף להחלמה של השבים מעזה, והוא לא טמון רק בטיפול רפואי, רגשי או פסיכולוגי. גם תמיכה קהילתית וכל החיבוקים שבעולם לא יעזרו כאן, כי איך אפשר להמשיך הלאה בחיים כשעשרות אנשים עדיין נמצאים בשבי?

לא סתם אנחנו רואים עוד ועוד ניצולים וניצולות, שבמקום להתמקד בשיקום החיים שלהם, בוחרים להגיע כל שבוע לכיכר החטופים, לספר את הסיפור שלהם בפני קהלים בכל העולם, להצטלם לתכניות טלוויזיה ולנסות לשכנע את כל מי שרק מוכן לשמוע, שצריך לשחרר אותם עכשיו.

בעל כורחם, האנשים האלה הפכו להיות שליחים שבאו לבטא בקול את מה שהעולם היה רוצה כבר לשכוח - גם אם זה לא נעים לשמוע, גם אם המחיר כבד, גם אם זה אומר שיאיימו על חייהם פעם נוספת.

ובמציאות המפולגת של ישראל השסועה, בה לקום ולומר את דעתך הפך להיות פעולה שמושכת אש, התפקיד שלנו הציבור הוא לשמור על האנשים האלה מכל משמר, ולוודא שמי שרוצה ברעתם יורחק ויושתק, ולא משנה אם מדובר בהמון זועם או בבכירים במערכת הפוליטית.

הסיפור של הניצולים לא יכול להסתיים ב-7 באוקטובר או בימים האפלים של השבי. אנחנו, כחברה, חייבים לשנות את הנרטיב: אלה לא רק קורבנות, אלא גיבורים שהוכיחו עוצמה על-אנושית. הם שרדו כדי לספר - ועכשיו מגיע להם לבנות את חייהם מחדש.

תארו לעצמכם את רומי מלמדת דור חדש של חובשים איך לטפל בפצועים בתנאי שבי, את ירדן מרים עסק משפחתי חדש שמושך לקוחות מכל הארץ, את אגם ודניאלה מנגנות בקיסריה וכל עם ישראל מריע להן, את לירי הופכת למנהיגה צבאית שמשנה את המערכת מבפנים.

אין ספק שהזמן יעשה את שלו, אבל גם לציבור יש הרבה מה לעשות. קודם כל, עלינו להמשיך לדרוש את שחרורם של אלה שעדיין בעזה. שנית, עלינו לתמוך בניצולים שחזרו - כלכלית, רגשית, מקצועית - בכל דרך שניתן. תנו להם את הכלים לפתוח את הדף החדש הזה: הכשרות, הזדמנויות עבודה, קהילה שמאמינה בהם. בסוף, כמו בכל סיפור יזמות טוב, הכוח האמיתי הוא ביכולת לקום מחדש - והם כבר הוכיחו שהם מסוגלים לזה.

ומי שעדיין שם? הם מחכים שנילחם בשבילם, כמו שהם נלחמים כדי לשרוד.