בלי סטורי - אין היסטוריה: הקרב החדש על הזיכרון הלאומי קורה ברשתות החברתיות

מאז קום המדינה, השאיפה לשמר את הזיכרון הקולקטיבי ולעצב תודעה לאומית מאוחדת הייתה אחד מאבני היסוד של החזון הציוני. בבתי הספר, בטקסים הממלכתיים, באנדרטאות ובספרי ההיסטוריה - דאגנו לספר את סיפורנו. אך בעידן הנוכחי, שבו קצב החיים מהיר, תשומת הלב מתפזרת, והאמת נאבקת לבלוט בין אינספור מסרים מתחרים, הכללים השתנו.

המדיה החברתית אינה עוד בגדר תוספת שולית - היא הפכה לשדה הקרב המרכזי על הזיכרון, הרוח והנרטיב. ההבנה הזאת מחייבת אותנו לא רק להנציח את העבר, אלא גם להיאבק על ההווה ולהבטיח את עתיד הזיכרון והמורשת הישראלית.

בעולם שבו כל אדם הוא גם יצרן תוכן וגם קהל יעד, והיכולת לעצב תודעה מתבצעת בלחיצת כפתור - מי שלא נמצא שם, פשוט לא קיים. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להיעלם מהשיח העולמי. עליה ללמוד להשתמש במדיה החברתית לא כהד לשיח פנימי, אלא ככלי אסטרטגי לשימור הזיכרון ולביצור הרוח הישראלית בפני אויביה.

דוגמאות כמו "הסטורי של אווה", שסיפר את סיפורה של נערה יהודייה שנרצחה בשואה באמצעות פורמט של סטורי באינסטגרם, המחישו את מהפכת הזיכרון בעולם הדיגיטלי: לא עוד טקסים מנומסים לקהל מצומצם, אלא סיפור חי, מרגש ונוגע, שמתכתב עם שפת הדור הצעיר ומחבר את האירועים ההיסטוריים למרחב האישי של כל אחד.

פרויקטים דומים הוכיחו שהשימוש החכם במדיות החברתיות אינו פוגע בזיכרון - אלא דווקא מעצים אותו. הם מאפשרים לסיפורים האישיים לחדור מעבר לחומות הציניות ולהתחבר לרגש האנושי הבסיסי.
דווקא בעולם שבו הכל מהיר, זמני ולעיתים שטחי, יש כוח עצום ביכולת לעצב חוויית זיכרון רגשית ואותנטית. והכוח הזה - נמצא בידינו.

אם נדע ליישם את אותה גישה גם על סיפור המאבק הישראלי הנוכחי - סיפור של עמידה, מוסר, חוסן ותקווה - נוכל לייצר הד חדש ומשמעותי בסביבה העולמית, שנוטה יותר ויותר להאמין לדיסאינפורמציה ולנרטיבים מתוחכמים של שונאינו.

אך סיפור טוב לבדו אינו מספיק. כדי להבטיח את נצחונו של הנרטיב הישראלי דרושה אסטרטגיה מתואמת ומקצועית:

ראשית, יש להגדיר חזון ניצחון ברור בזירה הדיגיטלית - לא מטרה טקטית זמנית אלא תמונת ניצחון כוללת, לטווח הקצר (18-24 חודשים) ולטווח הארוך (חמש עד עשר שנים). חזון שמביט קדימה ושואל - איך ייראה המרחב התודעתי אם נפעל נכון, ואיך ייראה אם ניכשל.

שנית, יש לגבש נרטיב מדויק, שמושתת על ערכי יסוד ברורים - לא תגובות מקריות לאירועים, אלא סיפור כולל שמציב את ישראל כצדק מוסרי, אנושי ומכבד את ערך החיים, מול קולות אפלים שמקדשים הרס ואלימות.

שלישית, יש לאחד את כלל המאמצים - הסברתיים, דיפלומטיים, דיגיטליים וסייבריים - תחת קמפיין מתואם, עם "ספר משחק" ברור, נהלים סדורים ואחריות כוללת. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לפעול עוד במתכונת מבוזרת, רגשית ואימפולסיבית.

ולבסוף - צריך לעבוד בסבלנות ובעקביות. לא להיבהל מתגובות רגעיות, לא לרדוף אחרי טרנדים, אלא לבנות קומה אחר קומה. כמו בניית קתדרלה: לא בשביל הרגע, אלא בשביל הדורות הבאים.

אחת הסכנות הגדולות למהלך כזה היא האגו האישי. השיח הציבורי הישראלי רווי בשחקנים מוכשרים אך לעיתים גם באינטרסים מנוגדים ובמלחמות קרדיטים.

כאן יש מקום להיזכר בשלט הפשוט שתלה קווינסי ג'ונס על דלת האולפן כאשר איחד עשרות כוכבי-על להקלטת השיר We Are The World - "השאירו את האגו בחוץ".

זה היה המפתח להצלחת הלילה ההיסטורי ההוא, וזה חייב להיות גם המפתח שלנו: להבין שהמאבק אינו אישי, אינו פוליטי ואינו יחצ"ני - הוא קיומי. רק מתוך אחדות מטרה אמיתית נוכל לשמר את זכרונם של אלה שעלו בסערה השמימה, ולהבטיח שישראל - על כל ערכיה, על כל סיפורה, על כל חלומותיה - לא תישכח.



נילי גולדברג היא יזמת טק, סופרת ומובילת אסטרטגיות האצה לחברות ומשקיעים