עכשיו, כשאני יושב במטוס במטוס ומחכה להמראה מסן פרנסיסקו לישראל, אני חושב איך אפשר לסכם את המסע המרגש הזה שעברנו, בן דודי נבות ואני, לאורך 3472 מיילים ו-31 ימים ולילות. מסע שהפגיש אותנו עם אמריקה הלא מוכרת, אמריקה שנשכחה מאחור. מסע שכלל יצירת אמנות לאורך הדרך כולה, טיסות מרגשות, צניחות חופשיות, דהירות באופנועי שטח ומפגשים מפתיעים עם עשרות אנשים שחלקם הפכו לחברים.
בקצה הכביש, על המזח בסנטה מוניקה, עם ריח האוקיינוס הפסיפי באוויר, כשרחש הגלים הנשברים אל החוף מתערבב עם צווחות השחפים, מתערבבים גם אמת ותפאורה.
בקצה הכביש ההיסטורי עומד צריף קטן וישן, צבוע לבן ועליו שלט: זהו קצה כביש 66 - הסוף. במרחק 10 מטר ממנו, עמוד חדש ונוצץ, שגם עליו כתוב: כביש 66 - הסוף.
תיירים עומדים בתור כדי להצטלם ליד העמוד החדש. חלקם מסמנים וי באצבעות, בחורות מנפחות שפתיים לצילום, זוגות בפוזות ניצחון, אבל אף לא אחד מהם נסע על הדרך - שאלתי אותם.
ליד הצריף הישן, בן מעל 90 שנה, איש לא עוצר כדי לקחת סלפי. אולי הוא לא מצטלם טוב לאינסטוש, לא צבעוני מספיק, או לא מעודכן מבחינה עיצובית. שקט, צנוע, לא צעקני, הוא נטוע במקום ועליו הכיתוב: END OF TRAIL.
כמו הסיפור של המסע הזה שעברנו: הרגעים השקטים, הנוכחות המלאה, ההתמקדות בפרטים, הדרך שבצד הדרך, אל מול ההמולה והמהירות בה הכל הופך ישן ומשומש בן רגע ומפנה את מקומו לחדש שיקום תחתיו.
אל המסע הזה יצאתי אדם אחד ואני חוזר ממנו בדיוק אותו האדם. לא השתניתי, לא למדתי דבר חדש, לא גיליתי את אמריקה, לא היתה לי הארה שמימית, לא נולדתי מחדש, לא נפתחו לי העיניים, לא הבנתי משהו שלא הבנתי לפני כן. אני בדיוק אותו גיל, אלא שעכשיו יש לי גם את החוויה הזו שאספתי לצרור הזכרונות שלי, ומה הם החיים אם לא אוסף החוויות שאספת בדרך, במסע החיים?
בעוד 48 שעות אנחת בארץ ישראל, בנמל התעופה הבינלאומי על שם דוד בן גוריון, שבין מילותיו ופועלו אמר את המשפט הזה: "כשאתה קם בבוקר, עליך להחליט: מה עיקר ומה טפל, ואת הטפל - אל תעשה!"
תודה על המילים ששלחתם לי לאורך הדרך, לכו תרדפו אחרי החלומות שלכם בבקשה.
כל מילה נוספת מיותרת.
