החלק המעניין של הפרשה מתחיל כשמשה עולה להר סיני כדי לקבל מאלוהים את לוחות הברית. כשהוא חוזר, לאחר 40 יום, הוא מוצא את העם בעיצומה של חגיגה פרועה, מזביח קורבנות לעגל הזהב.
" לֶךְ־רֵ֕ד כִּ֚י שִׁחֵ֣ת עַמְּךָ֔ אֲשֶׁ֥ר הֶעֱלֵ֖יתָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם" אומר הבוס הגדול, כלומר אלוהים, למשה, "סָרוּ מַהֵר מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ וַיִּזְבְּחוּ־לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", כלומר הם עשו בדיוק את ההפך ממה שציוויתי עליהם.
משה, שרק עכשיו הגיע עם לוחות הברית ועליהם עשרת הדיברות אותם קיבל בתקשור ישיר מאלוהים, נחרד לנוכח ההפרה הבוטה של הדיבר השני: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה".
משול הדבר למנהל מדרג ביניים, נקרא לו משה, שיוצא לנסיעת עסקים כדי לסגור עסקה גדולה, רק כדי לחזור ולגלות שהצוות שלו התרשל בעבודתו, עשה טעויות קריטיות, וכעת אין באפשרותו לעמוד בתנאי העסקה.
אלוהים כועס ומציע להרוג את כולם. משה מתחנן בפניו שיבטל את הגזירה בטענה "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".
במילים אחרות, משה המנהל אומר לבוס שלו: בשביל מה השקענו את כל זמנינו ומרצינו במסע יזמי מפרך ורווי תלאות, אם עכשיו אתה הולך לפטר את כולם ולפוצץ את הכל? בנוסף הוא מזכיר לבוס שהוא מחויב בחוזה - ברית האבות, שארץ ישראל הובטחה לצאצאיהם: "זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם."
כל מי שאי פעם ניהל חברה יודע כמה קשה למצוא עובדים טובים ואמינים שבאמת אפשר לסמוך עליהם בעיניים עצומות. קשה עוד יותר למצוא עובדים שיגידו לבוס בפרצוף שהוא טועה, אבל זה בדיוק מה שעושה משה ובסופו של דבר אלוהים מחליט לבטל את רוע הגזירה ולהשאיר את העובדים בתפקידם.
כשמשה יורד מההר עם לוחות הברית בידיו, הוא רואה את עגל הזהב, וברגע של זעם, הוא משליך את הלוחות על הארץ ושובר אותם. הוא, שעד לפני רגע התחנן לבטל את הגזירה, חווה פתאום את הכעס בעצמו, ומתוך משבר סמכות עמוק, הוא מורה על החוטאים גזר דין מוות.
אז בכל זאת היו פיטורים, אבל לא של כולם. משה ידע שאם הבוס הגדול יתערב ההשלכות יהיו הרסניות, אז הוא לקח על עצמו את המשימה להחליט את מי לפטר ואת מי להשאיר, וצימצם נזקים ככל שיכל.
בני שבט לוי, שלא עבדו את העגל, מקבלים משימה אכזרית: להסתובב במחנה ולהרוג את החוטאים. בנתיים, משה מעביר את אוהלו אל מחוץ למחנה, שם נגלה אליו אלוהים, אבל הפעם הוא לא לבד: בני ישראל עומדים ומביטים במתרחש ביראת כבוד עמוקה.
העובדים שנשארו מבינים את גודל המעמד ומביעים אמון מלא במנהל שלהם, שזה עתה הציל אותם מפיטורין, אבל הדין לא פוסח עליו וכעונש על הכשל המנהיגותי שלו, נלקח ממנו חלומו הגדול ביותר: האקזיט אל הארץ המובטחת. לפני שהחברה ממשיכה בלעדיו, יש לו משימה אחרונה: לעלות שוב אל הר סיני, להביא את לוחות הברית החדשים, למסור אותם לעם, והפעם לוודא שיפנימו.
אם מלאכתם של מנהלים ומנהיגים היא לשאת באחריות על מעשיהם של הכפופים להם, אף מנהיג, דגול ומסור ככל שיהיה, אינו פטור מאימת הדין.