משחק ויראלי חדש שלועג למציאות העגומה בישראל הפך ויראלי תוך ימים מרגע השקתו. ביבי-רץ, משחק מפוקסל בסטייל של פעם, מציג את תל אביב של תקופת המחאה מנקודת המבט של ביבי. רמז: הוא לא מת עליה. המשימה של ביבי היא לדרוס את המפגינים אחד אחד בעודו דוהר לכינון הדיקטטורה. ככל שקופצים על יותר מפגינים המהירות עולה, הרקע משתנה, והעיר לאט לאט נשרפת. האם זה משל למצב הנוכחי במדינה? יצאנו לבדוק.
רגע לפני הריאיון נגיד שאם עוד לא שיחקתם במשחק, זה הזמן. זה כמו "flappy bird" מפעם, רק ממכר יותר, מהוקצע יותר, והרבה יותר מתאים לרוח התקופה.
יוצרי המשחק הם אורי ברוסילובסקי, סהר זהבי, עידו אדלר ושקד לוטן מחברת Sunbird Studio. נפגשנו לשיחה קצרה על הרעיון מאחורי המשחק, למי הוא מכוון, ומה הם מקווים להשיג.
אז אתם בעד או נגד המחאה?
סהר: מההתחלה ידענו שאנשים עלולים לפרש את המשחק בכמה דרכים, והיינו בסדר עם זה. אפילו בתוך הצוות אין הסכמה במאה אחוז על המסרים העולים מהמשחק.
אורי: המטרה העיקרית של המשחק היא להעביר ביקורת על הממשלה, ועל האופן הדורסני שבו היא מתנהלת. במשחק, ביבי רץ קדימה עם ההפיכה בלי להתחשב בקולות שעולים מהעם. מבחינתו ההפגנות הן רק מכשול בדרך למטרות שלו, והוא ממשיך גם כשהמדינה נשרפת.
שקד: אני בטוח שגם רבים מתומכי הרפורמה המשפטית כואבים על הקרע בעם, וכמובן מתנגדים לאלימות נגד מפגינים. לכן, שמחנו לראות שגם מתנגדי וגם תומכי הרפורמה נהנו לשחק במשחק.
ואכן, שחקנים מכל צידי המפה הפוליטית יכולים ליהנות מהמשחק: מתנגדי הרפורמה יראו בו אנקדוטה צינית מחאתית בעוד תומכי הרפורמה יקבלו פורקן בריא ובלתי מזיק לתסכולים שלהם על תנועת המחאה.
מה נתן לכם השראה בעיצוב המשחק?
שקד: אנחנו דנים על רעיונות למשחקים באופן שוטף, גם בהקשר הפוליטי. כולנו מודאגים מהמצב, וניסינו לחשוב איך אנחנו יכולים להשתמש ביכולות שלנו ולהעביר מסר באמצעות משחק. כשעלה הרעיון להשתמש במכניקה של T-Rex Chrome Dino Game, שעולה בכרום בכל פעם שאין לנו חיבור לאינטרנט, הבנו שיש לנו ביד רעיון שיכול להעביר את המסר שרצינו וגם להיות ויראלי.
כמה זמן לוקח לפתח משחק בסדר גודל כזה?
עידו: הרעיון לעבוד על המשחק עלה במרץ במהלך המושב הקודם של הכנסת, והתחלנו עם כמה סקיצות ראשוניות. אבל את הפוש הרציני קיבלנו ביולי כשהכנסת אישרה את ביטול עילת הסבירות בקריאה שנייה ושלישית. אז הרגשנו שהמסר שלנו רלוונטי מתמיד והזמן למחאה הוא עכשיו או לעולם לא. השקענו את השבועות שלאחר מכן כדי לסגור אותו. סך כל זמן העבודה במצטבר על הפרויקט היה קרוב לחודש, וכולו נעשה בהתנדבות מלאה בזמננו החופשי.
איך בחרתם את העיצוב של המשחק?
סהר: מבחינה אומנותית הרגשנו שסגנון הפיקסלים הכי מתאים למשחק - גם כי זה סגנון שאנחנו מכירים ויודעים לעבוד איתו, ובעיקר כי זה מזכיר את המשחקים של פעם, כשהכל היה פשוט. היה לנו חשוב גם שפעולות במשחק כמו קפיצה על מפגין לא ייראו כמו מכות או אלימות אלא יהיה ברור שזו מכניקה משחקית, כמו בסופר מריו.
שקד: כשראיתי את ה"פיקסל-ארט", הבנתי שכדי להשלים את אווירת ה"רטרו" למשחק אנחנו צריכים גם מוזיקה שתשמע כמו משחק ישן. מכאן הגיע הרעיון שהפסקול למשחק יהיה גרסת "8-bit" של המנון "התקווה".
לנו זה הזכיר יותר מהכל את הגרסה המעולה של עומר אדם ונועה קירל.
המשחק רץ נהדר במחשבים ובטלפונים. איך הגעתם לרמה גבוהה כל כך של אופטימיזציה?
עידו: משמח לראות ששמים לב לזה. זה לא המשחק הראשון שפיתחנו ולמדנו לאורך השנים כלים שונים שנדרשים בשביל לאפשר חוויה מיטבית בכל פלטפורמה, אבל זו פעם ראשונה שמימשנו את כל הידע שצברנו יחד, כולל החלטות כואבות כמו להחליף את גרסת המנוע תוך כדי הפיתוח, מ-Godot 4.0 ל-3.5 בגלל שמסתבר שבגרסה החדשה יש בעיה עם פורטים ל-iOS והנחנו שזה קריטי במשחקים מהסוג הזה, מה שעיכב אותנו משמעותית.
שקד: זה עשינו הרבה בדיקות לפני ששחררנו את ביבי-רץ. גילינו למשל יום לפני השחרור שמסך הטעינה משתבש לגמרי בדפדפן "ספארי" באייפון, או שהמשחק לא עולה בדפדפן של מכשירי שיאומי. למרות הרצון לסיים ולשחרר את הפרויקט החלטנו לחכות עם ההשקה עד שכל התקלות נפתרו.
עידו: אתגר אמיתי היה לגרום לזה שהמשחק יהיה מהנה גם כשמשחקים אותו לאורך וגם לרוחב - זה הצריך הרבה מאוד כיוונונים עם רמת הקושי, עיצוב האלמנטים של ה-UI והחלטות בסיסיות נוספות שקבעו את העיצוב של ביבי-רץ.
אורי: ראינו פוטנציאל ויראליות גדול והבנו שכדי שזה יקרה צריך שכל אחד יוכל לשחק ולשתף עם חברים שלו בקלות. החלטנו ששווה לנו להשקיע את הזמן ואת המשאבים כדי שזה יקרה.
המשחק מרגיש קודר במשמעות שלו, העיר נשרפת, אבל לא הלכתם עד הסוף. האם זה אומר שיש לכם תקווה, או שלא היה עוד זמן בפיתוח? בקיצור למה העיר לא נשרפה כליל?
סהר: דיברנו הרבה על איך המשחק צריך להסתיים, ואיך להעביר את המסר שלנו. היה רעיון שבסוף יגיע עדר של המוני מפגינים שיצליח לעצור את השחקן, או שבשלב מסוים גם תומכי הרפורמה מצטרפים למחאה אבל ביבי קופץ גם עליהם. בסוף החלטנו שהמסר הנובע מהמשחק בריצה ללא סיום יושב טוב עם התפיסה שלנו שאי אפשר באמת לדעת מה יכול לעצור את המצב.
שקד: משהו שמאוד הקפדתי עליו זה שכשנפסלים, המוזיקה מפסיקה אבל הסאונד וההנפשה של המדינה בלהבות נשאר. אני חושב שיש משהו מאוד עוצמתי בתחושה הזו שלפני רגע הכל היה משחק כיף אבל ברגע אתה נשאר עם תל אביב בלהבות ומהומות ברחובות.
היו לכם לבטים האם לחשוף את השמות שלכם?
סהר: האמת שזה נושא שדיברנו עליו הרבה בינינו ואפילו אני לא הייתי בטוח לגביו עד לרגע האחרון. השיח בישראל הוא לא תמיד הוגן ובריא, במיוחד סביב נושאים כאלה, ותמיד חשיפה יכולה להגיע עם סיכונים.
אבל בסופו של יום, אם רוצים להעביר מסר, צריך גם לעמוד מאחוריו.
מה הלאה?
עידו: זה משהו שאנחנו גם שואלים את עצמנו. התחברנו סביב זה שכולנו אוהבים לעשות משחקים קטנים במשחקתונים (כמו האקתונים רק לגיימינג). הכל תמיד היה חינמי לגמרי וזמין לכולם בדף שלנו ב-itch, אבל "ביבי-רץ" הראה לנו שאנחנו יכולים לעשות יותר.
כרגע אנחנו בנקודה שאנחנו צריכים להחליט מה זה בדיוק יהיה. להמשיך להוסיף למשחק הזה עוד תוכן, לפתח משחק מחאה נוסף, למצוא שיתופי פעולה מלהיבים או ללכת על משחק באורך מלא. הכל פתוח מבחינתנו ואנחנו בשלב שבו אנחנו צריכים להבין בעצמנו מה אנחנו רוצים. מה שבטוח זה שנמשיך במקביל לבנות גם משחקים נוספים, בעיקר בשביל הכיף.
אור קורץ הוא כתב ואסטרטג תוכן והבעלים של Light-Web