באופן טבעי, מאז ה-7.10 הרשתות החברתיות מלאות בשיתופי פוסטים שעוסקים במתקפת הטרור, במלחמה בחמאס ובתגובת העולם לאירועים אלה. בשל האכזבה מההסברה הישראלית הממסדית, רבים התגייסו להיות חלק ממערך הסברה אזרחי - הן באמצעות יצירת תוכן המפונה לעולם - והן באמצעות שיתוף פוסטים שאחרים יצרו. מכיוון שההסברה הזו מתבססת על 'חכמת ההמונים' היא לא אחידה, מתפזרת על פני נושאים שונים ומשתמשת בטקטיקות שונות.
אחת מהטקטיקות הנפוצות היא שימוש בסרקזם ובסאטירה (כמו במערכונים של 'ארץ נהדרת'), כדי להמחיש עד כמה תגובות פרו-פלסטיניות - למשל אלו של נשיאי אוניברסיטאות העלית או של האו"ם - הינן צבועות, מגוחכות ואינן עולות בקנה אחד עם ערכי המוסר, שאותם גופים עצמם מבקשים לייצג.
אחת הדוגמאות הבולטות מהתקופה האחרונה היא תמונת השער באושוויץ שאת השלט "העבודה משחררת" מחליף הכיתוב "Didn't happen in a vacuum" כמחאה עוקצנית על דברי מזכ"ל האו"ם, ובגרסה מאוחרת יותר הכיתוב "depends on the context" כסאטירה על דברי הנשיאות של שלוש אוניברסיטאות העלית בדיון בקונגרס האמריקאי.
השואה נוכחת גם בפוסטים רבים אחרים ש"עוקצים" את האוניברסיטאות הללו - פעם זה אייקון של הכובע האקדמי בתפקיד השפם באיור של היטלר, פעם תמונה של היטלר מצדיע במועל יד מלווה בטקסט המשחק בכפל משמעות של המילה "השכלה גבוהה" (higher education) וכן הלאה.
השימוש בסרקזם כשהוא מופנה לקהלים בחו"ל בעייתי בעיני, במיוחד כאשר השואה מגויסת לטובת העניין. הבעייתיות נובעת מכך שהמסרים הסאטיריים עלולים לשמש כחרב פיפיות ובמקום לשכנע בעמדה שלנו, למעשה לחזק עמדה הפוכה לגמרי, כזו שמתיישבת עם הדעות והאמונות האפריוריות של האנשים שנחשפים למסר - מה שנקרא במדעי ההתנהגות "תפיסה סלקטיבית".
הכל נשאר במשפחה
אחד המחקרים פורצי הדרך בתקשורת המונים שהמחיש את המושג "תפיסה סלקטיבית" נעשה על סדרת הטלוויזיה הסאטירית "הכל נשאר במשפחה", שהגיבור שלה, ארצ'י בנקר, היה אדם מבוגר ונרגן שהשמיע בלי סוף דעות גזעניות ושוביניסטיות, ונהג לרדות באשתו וללעוג לחתנו ההיפי.
המחקר של וידמר ורוקיץ' מ-1974 בדק כיצד צופים בעלי דעות שונות תופסים את הסדרה ומצא שבעוד צופים ליברליים תופסים את הסדרה כסאטירה ואת דמותו של ארצ'י בנקר כמגוחכת, צופים גזעניים התייחסו אליה כאל קומדיה והזדהו עם ארצ'י בנקר ועם העמדות שלו. כלומר, התוכנית חיזקה את עמדותיהם.
ההערצה הזאת לדמותו של ארצ'י בנקר ועמדותיו הביאה להוצאה של הספר "השנינות והחכמה של ארצ'י בנקר" עם מיטב הציטוטים שלו ולמשך תקופה ב-1972 היה ביקוש רב לסטיקרים ולסיכות דש שנשאו את הכיתוב "ארצ'י בנקר לנשיאות".
ממצאים דומים נמצאו במחקר משנת 2009 על סדרת סאטירת החדשות The Colbert Report, שנכתבה והוגשה על ידי הקומיקאי סטיבן קולברט שהופיע בתוכנית בדמות של "כתב שטח". בעוד ליברליים התייחסו לתכנית כאל סאטירה, צופים שמרנים העידו שקולברט רק מעמיד פנים שהוא מתלוצץ, אך למעשה הוא מתכוון למה שהוא אומר.
ההקשר התרבותי
נקודה נוספת, שמעצימה את אפקט התפיסה הסלקטיבית בהקשר שלנו, נעוצה בהבדלים תרבותיים בשימוש בהומור. מחקרים שונים, כמו זה של מרטין ופורד מ-2018, הוכיחו שהומור (ובפרט סאטירה) הוא אמנם אוניברסלי, אבל יש גורמים תרבותיים המשפיעים על האופן שבו משתמשים בהומור ומבינים אותו. למשל, במדינות המערב הומור מקושר עם חיוביות, מה שלא קורה במזרח הרחוק.
אם צופים בזה אחר זה במערכונים של "ארץ נהדרת" ובמערכון של תכנית הסאטירה האמריקאית Saturday Night Live (SNL) ההבדלים בולטים. מערכוני "חרבות ברזל" באנגלית של ארץ נהדרת, דוגמת הריאיון הסאטירי של מגישת ה-BBC עם סינוואר, הרבה יותר מחוכמים, סרקסטיים ודו-משמעיים ביחס למערכון של SNL, העוסק בדיון בקונגרס בנושא אנטישמיות בקמפוסים. במערכון זה, דמותה של הסנאטורית הרפובליקנית, אליס סטפניק, צורחת לכיוון נשיאות האוניברסיטאות באופן ישיר שלא משתמע לשתי פנים משפטים כמו "האם קריאה לרצח עם של יהודים נוגד או לא את קוד ההתנהגות בקמפוס?" ו-"לדברי שנאה אין מקום בקמפוסים".
דוגמה מעלפת נוספת היא שיחת המתיחה המאוירת והאמיתית של הסאטיריקנית רחלי רוטנר עם מנהל רישום בהרווארד, שבה היא משחקת דמות בשם ג'מה, אמא ערבייה המבקשת לברר האם בנה הטרוריסט, חמיד, זכאי "למלגת טבח" באוניברסיטת היוקרה. הפער בין השאלות המטורללות של רחלי (בדמותה של ג'מה) לתשובות הרציניות של נציג הרישום, מעידה על כך שהסרקזם לא נקלט בצד השני של השיחה. בראיון לג'רוזלם פוסט רחלי מספרת שהיא ציפתה שמנהל הרישום ינתק את הטלפון בשלב מוקדם של השיחה, אבל זה פשוט לא קרה. לדבריה "זו התרבות שבה לנתק קשר עם מישהו באמצע שיחת טלפון זה יותר גרוע מהרג תינוקות".
לשמור על מסר ברור
המחקרים והדוגמאות המוצגים כאן ממחישים את הסכנה ששימוש בסאטירה או בסרקזם בהקשר של מלחמת 'חרבות ברזל' יפורשו על ידי אנשים המחזיקים בעמדות אנטישמיות או אנטי-ישראליות באופן מילולי. סקר שערך מגזין האקונומיסט יחד עם חברת הסקרים הבריטית YouGov ושפורסם לאחרונה הראה שכמעט 30% מהצעירים בארה"ב חושבים שהשואה היא מיתוס.
לדעתי, אסור לקחת את הסיכון שפוסטים בסגנון "תלוי בקונטקסט" המקושרים לשואה יחזקו עמדות של אותם מכחישי שואה וירחיבו את מעגלי הבורות והאנטישמיות. בתקשורת הפנימית בינינו "זכינו בכבוד" בזכות ללעוג ולהגחיך את העמדות המוחזקות בעולם, אבל כל מה שמיועד או עלול להתגלגל לעיניים ולאוזניים בחו"ל צריך לטעמי להחזיק במסר ישיר וברור, שאינו משתמע לשתי פנים.
אלון וינפרס הוא מנכ"ל ובעלים של סוכנות המיתוג KATI THANDA, בעל 20 שנות ניסיון בשיווק, מיתוג וניהול שינוי בסביבה מורכבת