וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

איך לגבש מדיניות War Life Balance ולסייע למילואימניקים להסתגל לשגרה

איילת פדה גולדשטיין, ד"ר אבי מרדלר

עודכן לאחרונה: 16.6.2024 / 14:12

כשהחזרה המיוחלת מהמילואים היא רק ההתחלה, כיצד נוכל לשמור על מי ששמרו עלינו ולעזור להם לחזור לשגרה בריאה? איילת פדה גולדשטיין וד"ר אבי מרדלר, פסיכולוגים ויועצים ארגוניים, משתפים בפרקטיקות שיסייעו לכם לקלוט את חיילי צה"ל חזרה לארגון, לבית ולשגרה

חיילי מילואים ברמת הגולן. איל מרגולין, פלאש 90
חיילי מילואים ברמת הגולן/פלאש 90, איל מרגולין

כמילות השיר, "תן לי דקה להתרגל אליך שוב", כך זקוקים השבים והשבות מהקרב לעוד רגע בקרב הקולטים אותם, שציפו לשובם בקוצר רוח בבית ובמסגרות התעסוקה או הלימודים, כדי לסייע בקליטתם מחדש, כגשר חזרה לחיים. זה נכון לארבעת החטופים שחזרו בשעה טובה לחיק משפחותיהם והפיחו בכולנו את התקווה שכל כך היינו זקוקים לה, ולכל מי שחוזר בימים אלה משירות המילואים, ואף צפוי לשוב אליו.

הלחץ הטבעי לצמצם פערים ולגשר על הזמן שאבד, הוא לעיתים בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת". אז איך נקלוט את יקירנו, עמיתינו לעבודה המשרתים בצה"ל, בחזרה לשגרת חיים מיטיבה? כתבה זו סוקרת כלים אישיים וארגוניים לסיוע בקליטה מחדש, בדגש גם על "האנשים השקופים".

תוכנית התערבות ארגונית

בעת מלחמה, כולם נקראים להירתם למשימה, וקצרה היריעה מלהכיל:

  • בעורף - מנהלים וצוותים שנושאים בנטל כוח האדם החסר שגויס עלולים לפתח סממני שחיקה. בני/בנות הזוג של המגויסים, שמתמודדים חודשים ארוכים לא רק בתפעול עצמאי של השוטף בבית, אלא גם ברגרסיות רגשיות ותפקודיות של הילדים לאור הגעגוע, בתוספת הלחץ והדאגה, שלא נפסקים ביום אחד עם שוב החייל/ת מהמילואים.
  • בחזית - מתמודדים הלוחמים עם אתגר ה-"War-Life Balance" ובפרט התסכול שבקושי לגשר על הפערים והמעברים החדים שבין החיים האזרחיים לצבא. הקושי לעזוב פרויקטים באמצע / אי היכולת להעניק מענה בזמן אמת.
  • מילואים בצפון ובעורף - חשוב להימנע מהשוואות בין המגוייסים לדרום ולצפון, וגם מי שמשרתים בעורף עלולים לסבול מניכור שבהשוואתם ללוחמים בחזית. כפי שאמר איינשטיין "הכל יחסי" - כל אדם מגיב אחרת וצרכיו שונים ביחס לריבוי החזיתות בחייו, השואבות ממאגרי החוסן שלו.
sheen-shitof

עוד בוואלה!

קופת החולים המובילה מציגה: השירותים שיהפכו את החיים שלכם לקלים יותר

בשיתוף כללית

עם שובם, מתארים הנקלטים את הקושי למצוא מהות בטרדות הרגילות של העבודה, שנתפסות פתאום כזוטות למול מה שחוו במילואים. זאת, יחד עם הלחץ לצמצם פערים ולגשר על הזמן שאבד, במהלכו הצוות והפרויקטים כבר התקדמו למקום אחר, ואי ודאות באשר לשאלה האם יצליחו לבסס מחדש את מקומם ולהשתלב כשהמשק כולו מעורער כל כך.

הדבר דומה במעט, לתהליך המורכב של הסתגלות ברילוקשיין, רק שלא מבחירה, ובתוספת לחץ, שחיקה ועד פוסט-טראומה. לחצים אלו וקשיי ההסתגלות עלולים להביא לתחושות ניכור ועד פרידה כואבת, ופרט למי שצריכים אותנו כעת יותר מתמיד.

למותר לציין כי פרידה ממקום עבודה מזיקה לשני הצדדים, ופרידה מהסיבות הלא נכונות עלולה להפוך לתקופה ארוכה חסרת תעסוקה ופרנסה, המהווים מקור חשוב לחוסן ושיקום החוזרים מהמילואים.

בהיבט המשפחתי, קיים חשש מגל גירושין כתופעת לוואי של אחרי המלחמה. ממחקר של מרכז טאוב בנוגע למגמת שיעורי הנישואין והגירושין, עוד טרום הקורונה (2015-19), נצפה שישראל הופכת לחברה הרבה פחות ממוקדת נישואים מבעבר. שיעור נישואין גבוה הניב עבורנו פירות של הפחתת אי השוויון, והגברת תוחלת ואיכות החיים.

"לעולם אל תבזבז משבר טוב" (וינסטון צ'רצ'יל)

הבדידות עלולה להיות נחלתם של המתקשים להיקלט חזרה מהמילואים, אך גם של הצוותים והמשפחות המגבות. תחושת בדידות במקום העבודה משפיעה משמעותית על ביצועי והכנסות העסק, כפי שעולה מנתונים שפרסם כתב העת, "Journal of Organizational Effectiveness". יכולת המעסיקים בארגון להפגין מנהיגות, להיות ערניים לצרכים המגוונים ולהעניק מענה, מפחיתה את הבדידות ותחושות הניכור ובכוחה אף לגשר על פערים ארגוניים ומתחים שהצטברו בעבר.

התקופה הדרמטית היא הזדמנות למנהלים להמציא את עצמם מחדש ולכרות ברית חדשה עם כל אחד מאנשי הצוות שלהם. למעשה, מדובר בהזדמנות לתיקון עמוק יותר שיסייע לבנות את השייכות והמחויבות הארגונית שטרם הצלחנו לייצר.

מנהלי/ות HR בארגונים מתארים שחלקם מהשבים חוזרים במצב של נוכחים נפקדים, עם עיניים מזוגגות, ונדרש ליווי וחזרה הדרגתית, לגישור על הפערים התפעוליים והרגשיים.

יתרונות העבודה ההיברידית מקבלים משנה תוקף בהקשר זה עבור כל מי שזקוק לוויסות לחצים, וקל וחומר עבור פצועים בשיקום, שעבודה מהבית יכולה לאפשר להם לשמור על מקום עבודתם, בבחינת הצלה של ממש.

עבור הארגון, היכולת לאפשר תעסוקה לחיילים שנפצעו, מהווה מענה על המגוון התעסוקתי - שילוב אנשים ממגוון מגזרים, אוכלוסיות וצרכים. חשוב לזכור כי מגוון אינו רק בין סוגי האנשים, אלא גם בינם לבין עצמם, כלומר במנעד הרגשי. היכולת לאפשר לאנשים לחוש ולבטא את מגוון הרגשות, נחקר ומוכר כיום כאג'יליות רגשית ומקושר לעלייה בפרודוקטיביות, ביצירתיות ובשייכות הארגונית.

בהכשרות הוקרה לאנשי מילואים מתאפשר ביטוי של מגוון רגשי זה, והמשתתפים מקבלים כלים פרקטיים להשגת גמישות מחשבתית, כושר תעדוף למשימות, יעילות ואפקטיביות, טכניקות ריכוז ומיקוד הקשב, חשיבה יצירתית, האצלת סמכויות וניהול צוותים מרחוק.

אחד האתגרים הנו בהרחבת גבולות הגזרה של קליטת אנשי המילואים ממחלקת ה- HR לכלל הארגון. חשוב שכל המנהלים יקבלו כלים מותאמים לאתגרים שלהם בתקופה זו של חוסר משמעותי בהון אנושי כך שידעו כיצד לקלוט אותם חזרה באופן מיטבי. כך המסר הארגוני יהיה אותנטי וקוהרנטי ולא סותר או מבלבל.

סקירה של הנעשה בארגונים הדגישה את חשיבות הכרת התודה, אורך רוח וגמישות - עבור השבים ממילואים, ועבור הצוותים המגבים שנשאו בנטל. חשוב להוסיף אליהם גם את העובדים שבני/בנות הזוג שלהם טרם שבו ממילואים. אותם היה קל יותר לפספס בקשר השוטף, וחשוב שלא לפספס אותם כעת. הם חשים לחץ לפרוע את השטר של חזרה לעשייה במלוא המרץ, כאשר גם הבית עובר תהליך של הסתגלות, והחוזרים ממילואים זקוקים להם, להכיל את אתגרי השיבה הביתה.

לראות את האנשים השקופים

כנהגת אמבולנס בדימוס למדתי שבאירוע רב נפגעים, חשוב לעצור למפות את הגזרה ולא לרוץ לטפל. הנטייה הטבעית, בעין הסערה, היא להעניק מענה למי שקולם נשמע הכי חזק, ועלולים לפספס את אלו שקולם אינו נשמע, והם זקוקים לסיוע המיידי. גם כעת, המשק שלנו דומה לזירת אירוע רב נפגעים ובכל ארגון נדרש מיפוי. חשוב להיזהר מהנטייה למענה מהיר אך חלקי ואולי אף שגוי בחלוקת המשאבים.

גברים או נשים, בחזרה מתפקיד משמעותי במילואים, מתקשים לא אחת לעבד את הקושי הרגשי שבחזרה לשגרה. קל וחומר שחלקם יתקשו לשתף באופן שיגייס את הזולת, להבין מה עובר עליהם ומה הם צריכים. לא פעם תגובותיהם עלולות להתפרש כקוצר רוח, עצבנות או כעס, או בקרב המופנמים יותר שביניהם כניתוק. פרשנות לא נכונה של המצב עלולה להגביר את המתח והניכור, כי איך יכול להיות, שאחרי שחסרו לנו כל כך הרבה זמן, והם סוף סוף כאן, הם עדיין לא ממש כאן.

פתחו מודעות לשפת הגוף

אחד הכלים היעילים ביותר להגברת רגישות הנו מודעות לשפת גוף. מודל שפיתחה הקרימינולוגית ג'נין דרייבר מציג שלוש נוריות אזהרה להגברת הרגישות לזולת, שקולו אינו נשמע:

  • הסטת קשר עין עד עצימת העיניים כאשר המוח המוצף, בניסיון לצמצם גירויים או למנוע את כניסת הזולת לחלון הנפש הדואבת.
  • משיכת או הקפצת כתף - מסמנת את משקל היתר המונח על כתפי הדובר.
  • העלמת השפתיים ומשיכתן פנימה כרמז למילים שקשה לבטא.

כל אחד מהאותות הגופניים הללו עלול להתפרש ככעס או כהסתרה עד חוסר אמינות, אך פעמים רבות תנועות עדינות לא מודעות אלו מבטאות למעשה קושי, חרדה, מבוכה וקריאה לעזרה. במצב כזה, על מנהלים להפגין רגישות, מנהיגות ואמפתיה, להזמין ולעודד שיח אישי, ולהציע פתרונות עם גיבוי ארגוני שיוכלו להקל על העובד.

לעיתים זה יתאפשר באותה השיחה, ולעיתים יהיה צורך בהזמנה נוספת לארוחת צהרים משותפת או התעניינות נוספת, באופן פרטי. חשוב לא לדובב מעבר למה שהאדם בוחר לשתף ולא להעצים - רק להקשיב ולשקף שכל תגובה והתמודדות היא נורמלית במצב הלא נורמלי הזה.

לעיתים די בתחושה שרואים אותך, שזה לגיטימי לשתף או לא לשתף, ושיש מקום ולגיטימציה ארגונית לקשיי ההתאקלמות, כדי להוריד חלק מהסטרס שעל כתפי החוזרים.

הימנעו מהטרדות פוליטיות

הכרת תודה לשבים ממילואים היא קריטית, בתיקוף המהות והמשמעות שבשליחותם, ובפרט כשהיא מגובה ארגונית. אחת הסכנות שעלולה להוות טריגר לפוסט טראומה, בפרט עבור אלו שחשים שקופים, היא הקושי בהשתלבות החברתית מחדש, נוכח השסעים בחברה.

אחד הדברים המרכזיים שישמרו עלינו מפני פוסט-טראומה, הוא כוח האחדות והיכולת להתעלות על מחלוקות כדי לתמוך ולעזור זה לזה. בדומה לנושא החשוב, היוצא מחוק כבוד האדם וחירותו, של מניעת הטרדות מיניות, יש לחלחל לתודעה את נושא מניעת ההטרדה הפוליטית. כשם שארגונים אמורים להיות נקיים מבדיחות ורמיזות מיניות, כך ראוי שהם יהיו שדה נקי מפוליטיקה. בפרט בתנאי מרות, בהם העובד עלול לחוש שלא בנוח להביע את עמדתו בנוכחות מנהל המחזיק דעות שונות משלו.

עבור חיילים שנקלעים להטרדה פוליטית בארגון, מעבר לשיח המפלג שמיותר לכולנו (אולי למעט לפוליטיקאים הנהנים לשסות אותנו זה בזה), עלולה להיווצר צלקת נפשית, ואף להוות טריגר לפיתוח פוסט-טראומה. לכן, על מנהיגי הארגון להוביל מדיניות נקייה מפוליטיקה.

העסיקו עובדים מבוגרים

לפי דו"ח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כ-20% מהעסקים בענפי ההייטק והפיננסים התמודדו בתחילת המלחמה עם כ-21% מגויסים - שיעור גבוה ביחס לענפים אחרים במשק. מגוון דרכי התמודדות של העסקים והמגויסים בשטח נסקרו כהלכה, למעט נושא כאוב אחד והוא קליטה מחדש של טאלנטים מנוסים בתחום הייטק שלאחר "גיל הגיוס", המתמודדים עם אתגר תעסוקתי גדול ולא צודק, בפרט בשנת מלחמה.

חתך אוכלוסיה זה, מעבר לניסיונו ובשלותו, הוא נכס לכל ארגון במיוחד בתקופה זו, וזאת בשל פניותו ממילואים ובמקרים רבים גם מגידול ילדים קטנים או מתמיכה בהורים מזדקנים. עבור ענף ההייטק, גיוס עובדים בוגרים אלה, שבעבר נחשבו אולי ל"מנוסים מדי", יסייע להקטין את העול שעל כתפי הצעירים, ולאפשר להם חזרה הדרגתית לעבודה לטובת שיקום וחזרה לשגרה.

חבקו את העצמאים

מסקירת אגף הכלכלן הראשי במשרד האוצר, שניסה לאמוד את השלכות המלחמה על שוק העבודה, עלה כי שליש מהעצמאים שאינם מעסיקים עובדים נעדרו מעבודתם מתחילת המלחמה - פי 2 מכמות השכירים. על כן, לא ניתן לחתום את סוגיית "האנשים השקופים", ללא ציון סקטור העצמאים שנאבקים בדד. גם הם עלולים לחוש בעת הזו "בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום".

בין אם הם גויסו או בני / בנות זוגם, די במספר חודשים של נשיאה לבד בעול, במקביל למיתון במשק, כדי למוטט כליל עסק עליו עמלו שנים. תחושת הבדידות של העצמאים מוחמרת בשל המצב הטרגי של חיים בשני עולמות מקבילים - באחד הם עוד מלקקים את הפצעים, ובשני הם נדרשים לחזור לשגרה ולשדר עסקים כרגיל.

מסתבר שלא צריך הרבה: הושטת יד מארגונים שמצבם טוב יותר, יכולה להניע את גלגל התנופה ולהעמיד את העסק הקטן על הרגליים. עבור ארגונים, מדובר בהזדמנות אדירה לחזק את המשק, גם לחיזוק השייכות הארגונית של הצוותים, שגאים להשתייך לארגון מעורב חברתי.

ערכו סקר ארגוני ומפו - מי ממכרי הצוותים והספקים שלנו מתמודדים עם אתגרי החזקת עסק עצמאי ובמה ניתן לסייע להם, שיווקית או תפעולית. בחנו אפשרות לשלב התקשרות עם ספקים קטנים, שקשה להם יותר לשרוד את אתגרי התקופה, בנוסף לספקים הגדולים והקבועים שלכם.

לדוגמא, ניתן להתרשם מחמ"ל הסיוע של חנוך דאום לעצמאים מגויסים. אם כל קורא יפנה לעצמאי אחד, ואם כל עסק יאפשר חשיפה ושיווק של מספר עצמאים אצלו בארגון - נוכל לסייע להם להתאושש כלכלית, מנטלית ורגשית עד כדי מניעת פוסט-טראומה.

כזכור לכם, ירידי חקלאים בארגונים רבים, היו שכיחים בתחילת המלחמה. זה הזמן להחזירם ו/או להגביר את המגוון וההיצע במרכולתם של עצמאים נוספים. העבירו את אספקת המטבח מרשת גדולה למכולת ו/או הירקן השכונתי, גוונו את מתנות יום ההולדת והחגים והניעו בכך את רוח החג, גם לעסקים הקטנים.

והכי חשוב, כפי שאנו מלמדים בסדנאות אג'יליות - אל תחכו. לא תרצו לפנות לעסק ולגלות שזה כבר לא רלוונטי, כי הוא נאלץ לסגור. חיבור רגשי משמעותי זה, מעבר לתרומתו בפינוי הטרדות הכלכליות מראשם של חיילים בשעת לחימה, לגבי הישרדות מפעל חייהם - עשוי לחלחל גם לשייכות הארגונית ולאפשר למי ששגרתו לא הופרה, להרגיש משמעותי בחיזוק המשק.

ממילואים ללימודים

הדר ברקאי, מרצה בחוג להנדסאי אדריכלות נוף ורפרנטית לקליטת המילואימנקים במכללת תל חי, לקחה על עצמה תפקיד חשוב זה כשליחות, מתוך חוויה אישית כאמא ל-4 ואשת עצמאי שגויס לדרום עם פרוץ המלחמה, ועד היום מנהל מרחוק את צוותו הנאמן בחברת "ברקאי בטיחות" לקידום בטיחות לעובדים.

מתוך חוויה אישית זו ומתובנותיה כמרצה, מלווה הדר את הסטודנטים השבים ממילואים. היא מתארת שלאחר שהפסידו חומר לימודים ניכר, קיימת ציפייה מהסטודנטים שמיד ישלימו פערים ויכנסו לעניינים. עבור חלקם זה עוגן שעוזר להם להמשיך הלאה ממה שראו במלחמה, אך חלקם הגדול עדיין נוכחים נפקדים ומתקשים להתמקד. הם שואלים את עצמם מה הטעם להשלים את הלימודים אם עוד מעט יקראו לשרת שוב, וחווים תסכול רב במעבר מזירה לחוצה אחת לאחרת.

בפרט, הדבר מאתגר עבור אלה שנדרשים להשלים במקביל פערים במעגלי הבית, העבודה והקיום הכלכלי. הדר מדגישה כי חשוב שתהיה דמות מכילה שתוכל לשוחח עם השבים מהמילואים וללוות אותם רגשית ופרקטית בפתרונות מתאימים המגובים על ידי הארגון. זאת בסנכרון עם כלל המרצים, שנדרשים לגלות ערנות לשינויים התנהגותיים כגון ניתוק, שכחנות ופיזור הדעת, או קושי לבצע משימות פשוטות שביצעו בנקל לפני השירות. תופעות אלה מצריכות תשומת לב מצד הארגון, ותפקידו לעודד ביטוי של הצרכים ולמצוא פתרונות בהתאם.

כמה טוב שבאת הביתה

ד"ר מרדלר מצוות פ.ד.ה אומר כי במצב של משבר מתמשך, המונח 'חזרה לשגרה' מתעתע. חלק מהשבים הביתה נמצאים במתח ואי ודאות לגבי מתי ייקראו שוב לשירות, וחוסר הודאות מייצר לחץ וחרדה. גם מי ששוחררו לצמיתות, לא תמיד שוחררו בנסיבות טובות או מבחירה. חבריהם עדיין מגויסים, ומהדורות החדשות מעירות, חדשות לבקרים, את הכאב, ומקשות על תהליך ההחלמה.

בקליניקה, מספר ד"ר מרדלר, יש בעיקר פניות הישרדותיות (עקב משבר), ופחות תהליכים התפתחותיים יזומים, כפי שהיה לפני המלחמה. כך למשל, פנויים ופנויות רבים מתקשים לשוב ולעסוק בהיכרויות, למרות הערך הרב שתמיכה זוגית יכולה להציע בפרט בעת זו. להורים המודאגים הוא אומר - אין מה ללחוץ. הלחץ הוא מקור הבעיה שמגבירה את ההימנעות, ובנוסף זה עלול להעכיר את היחסים ביניכם. ניתן להציע ברגישות מימון של סדנאות או פעילויות מהנות, שיכולות לאפשר פלטפורמה טבעית ופחות מלחיצה להכרות.

מקרב אלו שחוזרים לזוגיות, בני הזוג בבית מתארים סימנים של חוסר שקט, נוכחות נפקדות, עצבנות ותחושת זרות. הנפש שבה עם "טעם של עזה" הביתה, ולוקח זמן להשיב את האיזון. ניסיונות לייצר תחושת שליטה בבית ובפרט תחת נטל גידול הילדים, עלולים לקבל ביטוי בביקורת נוקבת, התחשבנות למי קשה יותר ועד ניתוק, כי קשה יותר לשתף במצוקה והצורך בחמלה ואמפתיה גובר. פתאום, את הכאב, הדאגות והגעגועים שקשה כל כך לפרוע, מחליף כעס.

כוחה של הקשבה

מה שמוסיף כאב מיותר, הוא הקושי שלנו להקשיב. תופעה שמביאה לכך שרוב המשאים והמתנים נופלים על אי הקשבה. בפרט בישראל, קיימת תפיסה שגויה, שאם אני מקשיב לצד השני, משמע שאני מחויב לעמדתו. הדבר יוצר קושי טרגי של התבצרות וריחוק, כאשר כל אחד מהצדדים חש שהאחר לא מצליח להבין ולהיות אמפתי לכאבו, ונוצר מאבק בו הצורך והכאב של האחד בא על חשבון האחר.

כדי למנוע חווית פגיעה או דחיה, ומכיוון שאנחנו שואפים ליחסים אותנטיים, חשוב לאפשר שיח מכבד, להקשיב, להכיר ולהביע אמפתיה, גם אם כרגע אין לנו פתרון. ד"ר טל פדה שטייניץ, מצוות פ.ד.ה, ממליצה לחזק מיומנויות אלו בטיפול זוגי, בשיטת EFT, המסייעת לזוג בתהליך מובנה וממוקד, לצאת מהמפגשים מחוזקים ביחד.

חידוש הברית ותיאום ציפיות

לטובת סנכרון בין עבודה לחיי משפחה, חשוב לברר ולהבין את הצרכים והיכולות של שלושת הצדדים במשוואה - הארגון, המילואימניק/ית ובן או בת זוגם. שיח מכבד גם על הפערים, מאפשר תחושת "ביחד" מול המצב, ומונע הסלמה או פגיעה משנית. המרחב המכבד הזה מאפשר עם הזמן, גמישות מחשבתית ותפעולית ומוטיבציה לצלוח מהמורות למרות הקשיים.

לא תמיד נוכל לשוב למקום אותו עזבנו, או למי שהיינו. התקווה נתונה בכך שבכוח ה"ביחד", נוכל לייצר משהו חדש, לעיתים אף חזק וטוב מקודמו. תקווה אינה תרופה לעצב, אך היא מחליפה יאוש.
נכון שהצד הקולט כבר קצר רוח, בעקבות חוסר במשאב החיוני במשך חודשים רבים, אך הבנה ששני הצדדים ביחד קורבנות של אותו מצב מצער, ושאין אחד מהם אשם במחירים שמשלם הזולת, יכולים לאפשר עוד אורך רוח קל. רוח זו, מתאר ד"ר מרדלר, בכוחה לאפשר את הצמיחה הפוסט-טראומטית, כתהליך טבעי.

מחזק לדעת שרק מעצם השינה בלילה, הנפש בונה חוסן ומסתגלת למצב החדש, כך שקשה ככל שתהיה החזרה, המצב אינו קבוע, אלא דינמי ומתפתח. אם תוך חודשים ספורים לא חשים שיפור, בד"כ תיצפה החמרה - ואז באחריות המשפחה או אנשים קרובים בארגון להסב את תשומת לב האדם ומשפחתו ולעודד פניה לאיש מקצוע. הבשורה החיובית היא שהמודעות לנושא, הן במערכת הצבאית והרפואית והן בחברה האזרחית, גדלה משמעותית מאז המלחמה.

כדי לתרום לשקט הנפשי ופיתוח החוסן, עוזר להבין שגם אם איבדנו שליטה על הנסיבות, היחסים עדיין בשליטתנו. מחוות מנהיגותיות של מנהלים בארגון ושל בני הזוג הקולטים את אהוביהן ואהובותיהן בחזרה מהשירות, יכולים לסייע בהזכרת הטוב האנושי, ולתרום לתהליך הריפוי הטבעי, מסכם ד"ר מרדלר.

נסיים בתפילה כנה לכך שכל מי ששם ישובו במהרה לאהוביהם, ויתחילו בתהליך הריפוי.


אילת פדה גולדשטיין - פסיכולוגית (MA) מגשרת ויועצת ארגונית, מנכ"לית פ.ד.ה יעוץ ארגוני והדרכה.
ד"ר אבי מרדלר - פסיכולוג קליני מומחה מזה כ-30 שנה, מרצה ומנטור בצוות פ.ד.ה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully