500 יום לתוך המלחמה, לעם היהודי יש גיבורי תרבות חדשים

מתקפת ה-7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל שפרצה בעקבותיה היו מכה קשה לא רק למדינת ישראל אלא גם לאחינו ואחיותינו בתפוצות, שמאז אותה שבת שחורה חשופים לעליה חדה במתקפות והטרדות על רקע אנטישמי, ובפרט באזורים וערים בעלי ריכוז גבוה של אוכלוסיה מוסלמית - בין אם זה במוסדות הלימודים, במקום העבודה וברחוב, או במרחב הדיגיטלי בו הם נחשפים לתכנים קשים לצפיה, האשמות חמורות ואיומים לחייהם.

בין היתר, ראינו גופים פרו איסלמיים נוקטים בהליכים משפטיים כדי להביא למעצרם של חיילי מילואים בהווה או בעבר, בגין השתתפותם באותו "רצח עם" מדומיין, כאשר כל חטאם היה שנענו לדרישת החוק הישראלי. ואיפה היתה המדינה? זו שאלה שנשאלת יותר מדי לאחרונה, ועדיין אין לה תשובה.

נזכיר שמאז התפטרותה של השרה דיסטל אטבריאן ממשרד ההסברה, ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה, לא מונה שר חליפי במקומה והמשרד נותר לטיפולו של שר התפוצות והמאבק באנטישמיות, עמיחי שיקלי, שאמירותיו המביכות והסברה פשוט לא מתיישבות יחד.

בתוך כך, קריאייטורים מובילים מהארץ והעולם מקדישים את מלוא זמנם ומרצם למאבק באנטישמיות ולהסברה מתקנת של נקודת המבט הישראלית, בין היתר על ידי הפרכת פייק ניוז, ידיעות כוזבות או מוטות, הפצת ידע והעמדת עיתונאים ומשפיענים פרו פלסטינים על דיוקם של דברים.

בגל הראשון של המלחמה היה לנו את אילון לוי הנפלא, דובר הממשלה באנגלית שעשה עבודה מצוינת עד שהצליח לעצבן את שרה נתניהו, ובמרץ 2024 הוא פוטר מתפקידו. זה לא מפריע לו להמשיך לדברר את המציאות בישראל מנקודת מבטו, גם בלי החליפות המעונבות.

וכשאין גורם רשמי שיענה לטענות הקשות המוטחות בישראלים בדבר רצח עם, אפרטהייד, כלא פתוח ועוד מילים גדולות שצעירים בעולם ה'נאור' נוהגים לזרוק לחלל האוויר גם בלי להבין עד הסוף את משמעותן, כולנו מבינים שזה לא יכול להימשך ככה.

אם יש משהו טוב שצמח מכל המאורעות הללו, הרי זה הגל החדש של יוצרי תוכן יהודים, ישראלים ובינלאומיים, שלא מפחדים לגעת בסוגיות קשות, מורכבות ככל שיהיו, לפרק אותן לגורמים ולהאיר זרקור על האמת, ללא אינטרסים וללא משוא פנים.

ולמרות שזה רחוק מלהיות אירוע חגיגי, החלטנו להקדיש להם את הכתבה הזאת, בציון 500 יום למלחמה, כדי לומר להם תודה על העבודה המדהימה שהם עושים למען כולנו. אז בלי הקדמות מיותרות, הנה כמה מיוצרי התוכן שהכי אהבנו מהארץ ומהעולם שפועלים למען הסברה ישראלית ברשת. תעקבו אחריהם, שתפו את התוכן שלהם, ותמכו בעשיה שלהם.

נתחיל מגיבור היום, הלא הוא מקס וייפר מחולון, שמאז תחילת המלחמה מפרסם סרטוני לייב בהם הוא מעלה לשידור משתמשים רנדומליים מרחבי העולם, כאשר הוא משתמש בסמל המדינה ממנה הוא מחובר כדרך להסתיר או להבליט את זהותו הישראלית. תומכים ושונאים מכל העולם כבר עברו אצלו, אבל אפילו הוא לא חלם שסרטון שהעלה יוביל למעצרם של שני אנשי צוות רפואי באוסטרליה, שהודו בשידור חי כי הרגו מטופלים יהודים.

ויפר לא לבד. יואב זמיר, צעיר מקיבוץ עין דור, החל להעלות משתמשים אקראיים לשידור כבר ב-2021, כשהוא עושה ביטבוקס ומפיק מוזיקה עם מכשיר לופר תוך כדי שיחה. מאז המלחמה, אחרי שכיסה את הקיר מאחורי עמדת הדיג'יי שלו בדגלי ישראל ותמונות חטופים, היחס כלפיו השתנה. "אני מדבר עם אנשים בכל העולם, למשל באינדונזיה או בבנגלדש, וזה מרגיש שרובם שונאים אותנו. יש שם ילדים שלא מבינים כלום, אבל רוצים שתמות. ממש ככה", סיפר זמיר בשנה שעברה.

אך לצד השנאה יש גם תמיכה עצומה בישראל ובהסברה, ועוקבים רבים מכל העולם משתפים את הסרטונים שלו כדי להראות לעולם את ישראל האמיתית, זו שהיא לא רק אומת מלחמה והמוקד של סכסוך רב שנים עקוב מדם, אלא גם מקום נחמד שגרים בו אנשים מיוחדים, יצירתיים ושוחרי שלום.

בעולם שבו הפיד כולו נצבע בשחור ולבן, ירמיהו המכנה את עצמו "that semite", הוא אקטיביסט שפועל כדי להדגיש את קשת הגוונים האנושית היושבת על אדמת הארץ ולבנות גשרים של שלום. עם כיפה שחורה וערבית רהוטה, הוא יוצא לרחוב הערבי ומשוחח עם פלסטינים על הסכסוך, על הקוראן ועל עתיד משותף יחד, כנגד כל הסיכויים. על הדרך הוא מפריך את אחד המיתוסים המזיקים ביותר להסברה הישראלית: מדינת האפרטהייד.

אבל ההסברה הישראלית לא נגמרת בישראל ועל מנת למנוע מתקפות אנטישמיות, חרמות כלכליות וקמפייני נאצה כמו זה של קניה ווסט במהלך שידורי הסופרבול, יהודים בכל העולם מרימים את ראשם ואת קולם כדי לספר את הסיפור האמיתי של ישראל והעם היהודי.

עיתונאית זוכת פרס אמי ויהודיה אמריקאית גאה. נוסף על שידוריה ברשת ONE, מתחילת המלחמה החלה אסקובדו לסקר בחשבונות הסושיאל שלה אירועים חדשותיים הנוגעים לבטחונם של יהודים בגולה ובישראל ולחשוף פרשיות שאינן מדוברות בתקשורת. כך למשל, בסרטון הבא היא חושפת כיצד גוף שמתחזה לארגון צדקה יהודי גרם לחברי הקהילה היהודית באמריקה לתרום כספים לחמאס.

בת למהגרים איראניים שגדלה בבריטניה וחיה בארה"ב, הפועלת להעלאת מודעות לפשעי האיסלם באיראן, בארצות ערב וכעת גם במערב. באמצעות רטוריקה חדה וברורה, היא מיטיבה להסביר סוגיות כמו ערכים, צדק חברתי ופרופגנדה, ושוברת מיתוסים נפוצים על מושגים כמו ציונות, טרור, והסכסוך הישראלי-פלסטיני.

מנטנה טאקר, רקדנית ומשפיענית רשת עם מיליוני עוקבים, כבר הספיקה לבקר בישראל מספר פעמים מאז המלחמה, נפגשה עם משפחות חטופים וחיילים, ואף הפיקה סרט תיעודי והפקות מחול בהשתתפות ניצולי הנובה. על הפעילויות האלה היא שילמה בנטישת עוקבים המונית, אבל זה לא הפריע לה להמשיך ולהשמיע את קולה כיהודיה. כפי שאמרה לא פעם בראיונות, זו הפכה להיות משימת חייה. בסרטון הבא היא מציגה את פרשנותה האמנותית לסיפורן של החטופות הישראליות בשבי חמאס.

חודש אחרי ה-7 באוקטובר, יחיאל ג'ייקובס, משקיע נדל"ן בן 23 מפלורידה הפעיל את המצלמה בטלפון והתחיל לדבר על ישראל מהמושב הקדמי של מכוניתו. משם, הוא המשיך לעשות סרטונים כששתי מטרות לנגד עיניו: להוציא את העובדות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני לאור, ולהצחיק אנשים.

המשפיענית בעלת השיער הורוד מקליפורניה התחילה בכלל מעסק של סדנאות להכנת פיצה, אולם מאז המלחמה, כשהבחינה באופן בו פרופגנדה איסלמית משבשת את חייהם של יהודים ואמריקאים כאחד, היא החלה להציף בחשבונות המדיה שלה נושאים טעונים ולצאת להגנתם. למרות שהיא כלל אינה יהודיה, היא כבר הספיקה להשתתף במשלחת משפיענים לבית הנשיא, לפגוש חיילים וחטופים ולהפיק קטעים תיעודיים חשובים מהמאבק הישראלי במהלך מלחמת חרבות ברזל. הנה מה שהיה לה להגיד לאמריקאים בעקבות פרשת החולצות של קניה ווסט. אפשר כבר לקרוא לה חסידת אומות העולם?

על השאלה הזאת עוד אין לנו תשובה, אבל מה שבטוח, לא חסרים מועמדים ליום המיוחל שבו סוף סוף תהיה פה מדינה מתוקנת. עד אז, תעקבו אחריהם, פרגנו להם ותמכו בעשייה שלהם.