"בן אדם בן 91 רוצה לחדש דרכון ואומרים לו שהוא צריך להזמין תור באינטרנט - אני מקווה שהמקום יתרסק על כל עובדיו ומקבלי ההחלטות", כתב האזרח א' בפוסט שפרסם בפייסבוק, בצירוף תמונה של הקשיש וכמה מהעומדים בתור למשרד הפנים. בהמשך הופץ הפוסט בדף הפייסבוק הפופולרי "סטטוסים מצייצים", שיש לו קרוב למיליון עוקבים, וגרר אינספור תגובות זועמות על אוזלת ידו של המשרד.
מי שלקח את הדברים באופן אישי היה ש', מאבטח במשרד הפנים שהופיע בתמונה, שהחליט להגיש תביעת לשון הרע נגד כותב הפוסט. לטענתו, הוא זוהה באמצעות התמונה, מה שהוביל, לדבריו, לפגיעה בשמו הטוב ובפרטיותו. הוא טען כי ספג גל של תגובות פוגעניות, השמצות ושיימינג - אשר הביאו אותו לעזוב את מקום עבודתו ולעבור לתפקיד בעיר מרוחקת ממקום מגוריו. לפיכך, דרש פיצוי בסך 75,000 שקלים.
במהלך הדיונים בבית משפט השלום בראשון לציון טען המאבטח: "אני אדם שמן שלא אוהב שמצלמים אותי. זה פוגע בשמי הטוב. את התמונות שלי אני מצלם מזווית שאני אוהב".
מנגד, טען כותב הפוסט כי הפוסט נועד לבקר את משרד הפנים כרשות ציבורית, וכי לא הייתה לו כל כוונה לפגוע במאבטח המצולם, שאף לא זוהה בשמו או תויג בפוסט. הוא הוסיף כי מדובר בפרסום בעל חשיבות ציבורית שנכתב מתוך סערת רגשות, וללא כל כוונה אישית לפגוע.
שיטת מצליח? לא בבית ספרנו
בית המשפט דחה את התביעה וחייב את המאבטח לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח. בפסק הדין נקבע כי הפוסט כלל ביקורת כללית על מדיניות משרד הפנים כלפי קשיש, ולא כוון למאבטח באופן אישי - לא בשמו ולא במשתמע. התמונה בפוסט כללה מספר אנשים, כולל אישה עם מדים, והמאבטח לא זוהה בשם, לא תויג, ולא הוזכר בפוסט.
עוד נקבע כי האדם הסביר שקורא את הפוסט לא היה מזהה את המאבטח כמושא הביקורת. לדעת בית המשפט, לא הוכח שהמאבטח זוהה באופן ברור על ידי הציבור הרחב בעקבות הפרסום. הפוסט ביטא דעה לגיטימית של האזרח כלפי משרד הפנים - בהתבסס על אירוע בו היה עד לכך שלא אפשרו לקשיש בן 91 להיכנס למשרד ללא תור. הוא פעל מתוך סערת רגשות, ללא כוונה לפגוע במאבטח, ובתום לב. הפוסט כלל עניין ציבורי מובהק, ונכתב כהבעת דעה ולא כהצגת עובדות מגמתיות.
עוד עולה מפסק הדין כי הצילום נעשה במקום ציבורי ואינו חושף את המאבטח בדרך מבזה או משפילה. גם אם זווית הצילום אינה מחמיאה, אין בכך די להקנות עילת תביעה. בנוסף ביהמ"ש קבע כי לא נגרם נזק ממשי למאבטח שלא הביא אסמכתאות רפואיות לנזק רגשי או הוכחות לטענותיו על איומים או הטרדות.
לא כל תחושת פגיעה, מצדיקה תביעה
החוק ובתי המשפט הגדירו מה נחשב 'לשון הרע'. כך למשל השפלת אדם, ביזויו או פגיעה במשרה שלו, יחשבו כהפרה. בית המשפט בוחן האם הפרסום יתפרש כפוגע או מבזה בעיני האדם הסביר שקורא אותו. לצורך העניין, כוונת המפרסם איננה העיקר אלא האופן שבו נתפסים הדברים בקרב הקוראים.
בהיבט הפגיעה בפרטיות, ככלל מותר לצלם אנשים במרחב הציבורי, אולם בנסיבות מסוימות הצילום יחשב כהפרה, וכך קובע החוק: "פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו מהווה פגיעה בפרטיות".
השופטת פסקה כי הצילום במקרה הנדון, לא השפיל או ביזה את התובע. היא גם הוסיפה וציינה שהתובע עצמו שיתף את הפוסט והתמונה עם מקורביו, וזאת באותה עת שהוא טוען לפגיעה בפרטיותו.
העצה שלי לכל מי שמפרסם ביקורת ברשת היא - לפני כל פרסום - עצרו לחשוב: האם התוכן הזה עלול לפגוע, לבזות או להשפיל מישהו, גם אם לא זו הכוונה? בדקו איך אדם סביר היה תופס את הפרסום - לא איך אתם מתכוונים שיבינו אותו. כדי לנקוט במשנה זהירות, אפשר בקלות לטשטש פנים כאשר מעלים תמונות מהסוג הזה. בעולם שבו כל פוסט מתועד, מצולם, ומופץ - האחריות המשפטית והתדמיתית היא עליכם.
וטיפ אחרון למי שרוצה לתבוע - גם אם נפגעתם עמוקות, לפני שאתם ממהרים לבית המשפט, הציגו את הפרסום ה'מעליב' לכמה אנשים בסביבתכם, ושאלו אותם איך הם תופסים את הפרסום? האם הוא אכן פוגעני במיוחד? אם הם היו במצב דומה, האם הם היו חשים נפגעים או מושפלים? שאלה כזו תוכל לתת לכם אינדיקציה ראשונית מעט יותר אובייקטיבית לגודל האירוע. זכרו שכאשר תביעה נדחית, אתם עלולים גם לשאת בהוצאות שכר טרחה של הצד הנתבע - נזק שכנראה היה נחסך למאבטח אילו חשב פעמיים לפני שרץ לתבוע.
עו"ד מוטי כהן מתמחה בדיני אינטרנט, תביעות לשון הרע והגנת הפרטיות.