מכורים לציוצים ות'רדים? אתם עוד עלולים לשלם על זה ביוקר

אפליקציית Threads, התשובה של צוקרברג להתגרויות של מארק, הגיעה ל-100 מיליון הרשמות תוך זמן שיא של 5 ימים בלבד - הישג מרשים לכל הדעות. אפשר לדבר טיפה על ה"איך זה קרה" - אינטגרציה נוחה מאוד עם אינסטגרם, ההתדרדרות של המתחרה המובילה, טוויטר, והרצון שלנו לחפש שירות מיקרו בלוגינג נוח, יעיל ומהיר. אך במאמר זה נדון על התמכרות שלה ועל הסכנות של אפליקציות מיקרו בלוגינג.

למי שרק קפץ על רכבת הת'רדס ולא הכיר את טוויטר לעומק, ברוכים הבאים לעולם המיקרו-בלוגינג. ויקיפדיה מסבירה: "מיקרו-בלוגינג הוא שירות אינטרנטי, המאפשר למשתמשים לשלוח עדכוני טקסט קצרים, תמונות, קטעי קול ווידאו ולפרסם אותם לצפייה של כל הגולשים. התוכן של מיקרו-בלוג שונה מזה של הבלוג המסורתי, בכך שהוא בדרך כלל קטן יותר בגודל הממשי וגם בגודל הקבצים, שכן התוכן יכול להכיל משפט בודד, פסקה קצרה, תמונה או וידאו קצר."

ובקיצור, פחות חפירות, יותר תכל'ס. בפייסבוק או בלינקדאין נרצה לכתוב פוסטים ארוכים יחסית של 450-250 מילים, והפלטפורמה מאפשרת לנו את זה. באתרי מיקרו בלוגינג אנחנו מוגבלים יותר - בת'רדס אפשר לכתוב עד 500 תווים, שהם פחות מ-80 מילים.

פוסט ממוצע על פגישה מוצלחת באתרים המסורתיים יתאר את הנוכחים ואת מטרת הפגישה, ואילו ת'רד ממוצע יראה כמו: "פגישה אש, מוכנים לדרך!?" עם או בלי תמונה של הנוכחים. כמעט כמו התכתבות בווטסאפ, אם תרצו.

אם בלינקדאין אני משתדל לא להעלות יותר מפוסט אחד ביום (וכבר דיברנו על זה) ולפעמים מעלה רק פוסט אחד בשבוע, בת'רדס ובטוויטר, בגלל שהכל מיידי וקצר כמו וואטסאפ, אני יכול לפרסם אפילו 10 ת'רדים ביום, וזה לא יראה "חופר" כי אני רק מעדכן את העוקבים לגבי היום שלי. לוקח לי 10 שניות גג לכל ת'רד.

אך צריך לשים לב, הזמינות והמהירות של הת'רדים יכולה להיות ממכרת ואף מסוכנת, ראינו את זה כבר בעבר עם טוויטר ומייד נצלול ונתעמק בסכנות הפסיכולוגיות של מיקרו בלוגינג.

הספר "המוח המשתוקק: מסיגריות לסמארטפונים לאהבה - למה אנחנו מתמכרים ואיך אנחנו יכולים לשבור הרגלים רעים" של הפסיכיאטר ד"ר ג'דסון ברואר, צולל קצת יותר לעומק לגבי ההתמכרות המסוכנת לטוויטר.

ד"ר ברואר מסביר שמנקודת מבט פסיכולוגית, טוויטר נוגע בתהליכי הלמידה הטבעיים שלנו המתבססים על: טריגר, התנהגות, פרס. השרשת בנויה כך: יש לנו רעיון או שאנחנו חושבים על משהו מצחיק (טריגר), מצייצים אותו (התנהגות), ומקבלים לייקים ושיתופים (פרס). התהליך גורם לתנופת דופמין במרכזי התגמול של המוח, ואז מתחילה הלמידה

ככל שאנו עושים את זה יותר, כך ההתנהגות מתחזקת. ממש כמו בניסוי פבלוב המפורסם, מדובר על תהליך הישרדותי של הסתגלות אבולוציונית שעוזר לנו לזכור היכן האוכל נמצא או במקרה שלנו, הפרס. המוח שלנו לומד לולאת הרגלים חדשה של הישרדות ומסתכל להגיב תמיד באותו האופן.

הגוף שלנו בעצם מרגיל את עצמו לצייץ ולקבל לייקים כל הזמן בשביל ההרגשה הטובה, אפשר אפילו למדוד את גודל הפרס לפי כמות הציוצים והשיתופים, ואנחנו נחפש ונרצה לשוב לזכות בפרס הנחשק ועשויים להמשיך לצייץ עד שהמוח יקבל את מנת הדופמין שלו וירגע זמנית, עד הפעם הבאה.

אחרי הדופמין והפרסים מגיע הזעם והפחד. בספר מתואר שכאשר אנחנו מרגישים כועסים על ציוץ של מישהו, המוח שלנו צועק "תעשה משהו בשביל לשרוד!" ואנחנו שולחים מיד ציוץ זועם לאותו אדם. שוב אנחנו שולחים את המוח לתהליך למידה חדש, והפרס הפעם יגיע בצורות חדשות:

• אישור: הצלחתי להראות לאותו אדם שאני צודק.
• אישור מהציבור: הציבור מאשר שהצלחת להראות לו שאתה צודק (והוא טועה). האישור מהכלל לרוב יגיע בצורת לייק, לב, או שיתוף.

דופמין יגיע שוב למרכז התגמול של המוח, ולולאת למידה חדשה ומסוכנת נוצרת, ונמשיך לחפש עוד דופמין ואישורים שאנחנו "צודקים".

כאן מתחילה ההתדרדרות. אם המוח שלנו מבין שברגע שאנחנו תוקפים אדם אחר ומקבלים המון אישורים שאנחנו צודקים, אנחנו עשויים לתקוף אנשים רנדומליים שלא עשו לנו כלום, רק בשביל תחושת האישור הזאת.

למשל, כשסלבים בעלי עוקבים רבים מקבלים את הדופמין מהעוקבים כי הם בטוחים שהם הצודקים, המעגל נמשך; כאשר מתקיימת מתקפה על אותו אדם בידי מספר אנשים, הדופמין בשיא, משמע, אנחנו מייצרים תהליך למידה חדש שקובע שהתנהגות פסולה, כמו בריונות או שיימינג, טובה לנו מבחינה הישרדותית, כי היא מתוגמלת במנה גדושה של דופמין מהסביבה.

זה בכלל לא משנה אם התקיפה מוצדקת או לא, כי מטרת התקיפה היא לקבל את הפרס מהעוקבים, וגם העובדות פה פחות משחקות תפקיד, כמו שראינו בלא מעט דוגמאות על תקיפות חסרות בסיס או טריגר. למשל, במקרה של ליאור דיין שתקף את שרית פולק על כך שהיא משתמשת בסטטיק כתירוץ לקיום ציבורי, בלי ששרית פנתה או דיברה איתו בכלל. התקיפה כבר זכתה לסיקור נרחב בעיתונות ודי בטוח ששניהם קיבלו את הדופמין הראוי.

הבנו שמדובר בהתמכרות מסוכנת שפוגעת בנו ובזולת. אנחנו מבלים שעות בטוויטר, וכמו בכל התמכרות אנחנו נשאבים אליה. צריך להכיר בזה לפני הכל.

לאחר מכן, בשביל להתמודד עם הדחף לפגוע, ד"ר ברואר ממליץ לאמץ טכניקות שונות מעולם המיינדפולנס, לשים את עצמנו בנעליים של מי שאנחנו עומדים לצייץ עליו ציוץ זדוני, ולחשוב איך הוא היה מרגיש והאם אנחנו היינו רוצים להרגיש ככה?

מדובר בניסיון לשבירת הלולאה של טריגר - פעולה - פרס. הטריגר קיים, האדם עיצבן אותנו, אך הפעולה, הציוץ הזועם שלנו כלפי אותו אדם, עוד לא התקיימה. הגוף מחכה לדופמין שלו, ועכשיו מתנהל קרב בין שחרור הציוץ והתקווה לקבל דופמין, לבין הניסיון לחשוב אחרת, להתאפק ואפילו להיות נחמד, מה שעשוי גם לזכות אותנו בדופמין, אך בעקבות שרשרת למידה חדשה, חיובית יותר.

מדובר בקרב תמידי, אין ספק, כמו לכל מתמכר, זה קרב קשה והתוצאות תלויות במעשים שלנו ובחומרת בהתמכרות. אם נבין שברגע שאנחנו נחמדים אנחנו מקבלים על זה פרס, אולי נרגיש שנרצה להיות יותר נחמדים.

המחמירים גם ינסו את שיטת ה"cold turkey" כלומר הפסקה מיידית מהפלטפורמה, לרבות בדמות מחיקתה מהטלפון או אפילו הקפאה או מחיקה של החשבון. ברגע שאנחנו לא נמצאים בטוויטר, אנחנו לא נחשפים לאירועים "מטרגרים" (מייצרים טריגר), ואין בנו את הדחף לצייץ בחזרה. המטרה היא התרחקות מהגורם הבעייתי, במקרה הזה, טוויטר, שתוביל בהמשך לדעיכה מהכמיהה לפרס.

טיפ שלי: אל תמחקו את האפליקציה, נסו לא להיכנס אליה. אם זה במחשב, תעשו "sign out", אם זה בטלפון, שימו אותו בצד וכבו את ההתראות. לפעמים הימנעות רגעית עושה פלאים.

עד שנדע אם Threads היא הטוויטר החדשה או לא, המודעות לסכנות וההתמכרות היא חשובה. נסו לראות כמה זמן אתם בת'רדס, מה התחושות שאתם חווים, האם הן חיוביות, האם אתם מרגישים שאתם שוקעים? אם אתם מרגישים שזה יוצא מכלל שליטה, אולי כדאי לנוח קצת ולחזור לפייסבוק ולינקדאין, איתם כבר למדנו להסתדר.

אבי צדקה הוא מומחה לינקדאין לחברות וארגונים ומנכ"ל חברת ד"ר לינקדאין.