פָּרָשַׁת דְבָרִים (דברים א', א' ועד פרק ג', פסוק כ"ב) ששמה נלקח מהפסוק הראשון שלה: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל...". היא פרשת השבוע הראשונה בספר דברים.
בפרשה, מתחיל משה רבנו בסדרת הנאומים שנשא לפני מותו: "וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם." (דברים א' פסוק ג') בפרשה משה מדבר דברי תוכחה אל העם, מסכם את כל מה שעברו ומעביר את צוואתו, בטחון בה'.
משה סוקר את מינוי נשיאי השבטים והשופטים, מתאר את חטא המרגלים ואת העונש עליו, מדבר על מסע הכיבוש ומגבלותיו ועל יחסי בני ישראל עם אדום, מואב ועמון, על המלחמות שעברו ועל מתן הנחלות בעבר הירדן המזרחי.
מפרשה זו ועד סוף ספר דברים, משה מדבר עם בני ישראל על הדרך שעשו במדבר ועל האתגרים הצפויים להם בכניסה לארץ. דברים אלו נאמרים בערבות מואב בשנה הארבעים ליציאת מצרים, מא' בשבט ועד למותו של משה בז' באדר.
הפרשה נוגעת בהרבה נושאים, אך יש שתי נקודות שאליהם כדאי לשים לב והן מובילות למסקנה אחת.
דברי תוכחה במעטפת של אהבה
תוכחה היא קשוחה ולא תמיד נעימה כי היא מזכירה לנו את הרגעים בהם נכשלנו, החטאנו, התעלמנו מאזהרות וגרמנו נזק. ואולם משה מעביר את הדברים מתוך אהבתו לעם ישראל ואמונה בהם, כלומר העברת הדברים והמסר נעשית באהבה ולא מתוך כעס ולכן הם מקשיבים ומקבלים את דבריו.
העברת המסר, קשוח ככל שיהיה, בצורה כזו, היא אקט חינוכי ודוגמא כיצד מנהיגים אמורים לנהוג באזרחים, שכן משה ממש נזהר בכבודו של העם. למרות שהיה מנהיג על וידע שעומד לסיים את חייו ולכאורה יכול היה לדבר גם בצורה בוטה או נוקבת, בכל זאת הוא נהג במשנה כבוד וזהירות כדי שחס וחלילה אף אחד מבני ישראל לא ייפגע מדבריו.
הדבר נכון גם למנהיגים עסקיים - מנכ"לים ומנהלים בכל הדרגים, ולא פוסח גם על חברים ומשפחה. כאשר אנו באים להוכיח מישהו עלינו לעשות זאת מתוך אהבה ודאגה אמיתית ולנהוג משנה זהירות כדי שהתוצאה תהיה הבנה והסכמה ולא התנגדות או התקוממות, כמו שקורה היום בפוליטיקה הישראלית.
מינוי והוראות לשופטים
"וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא-אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם: ה' אֱלֹקיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב: ה' אֱלֹקי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם: אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם: הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם: וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב-הַדָּבָר אֲשֶׁר-דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת: וָאֶקַּח אֶת-רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם: וָאֲצַוֶּה אֶת-שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין-אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ: לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹקים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו". (דברים, א', ט'-י"ז)
משה מסביר שלא היה קל לו להנהיג לבדו את העם ולכן הוא מינה מנהיגי משנה שיעזרו לו, משוטרים ועד שופטים. אבל את מי הוא מינה? קודם כל אנשים ידועים, חכמים ומבינים בתחום ומוכרים בקרב האזרחים הפשוטים, כאלו שלמעשה כולם מסכימים עליהם, לא בקומבינות וללא נפוטיזם ולא מתוקף היותם רק מכובדים או רק חכמים אלא שמתקיימים בהם שלושת הדברים.
יתרה מזו, משה גם נותן לשופטים הוראות ברורות כיצד לנהוג על מנת שיהיה משפט צדק. עליהם לשמוע את שני הצדדים, כלומר כאשר אדם לא נוכח גם אם לא הגיע במכוון אזי המשפט לא יכול להתקיים, לא לתת העדפה לאחד בגלל שהשופט מכיר אותו או מזדהה עימו, להתעלם ממצב מעמדי כלשהו, לשפוט ללא מורא גם אם אחד הצדדים נחשב לאלים או מפחיד, ובמידה ולשופט אין ידע מספיק בנושא המדובר, עליו להיעזר במישהו שמבין יותר בתחום.
האם לפי הכללים האלו יש משפט צדק כיום? אולי. מה שבטוח ועולה מן הדברים שחוסר צדק במשפט מביא לשנאת חינם. בנוסף, הוא מבקש לוודא שלכל שניים עשר השבטים יהיה ייצוג מלא ושוויוני במערכת השיפוטית.
לסיכום, פרשת דברים באה להזכיר לנו שלאף אחד אין בעלות על האמת. מה שנכון לאחד לאו דווקא נכון לאחר ועלינו להיות מסוגלים לשמוע ולכבד זה את זה, גם אם איננו מסכימים. במיוחד בימים האלו שבין המייצרים עלינו להבין את הכוח שבאחדות ואהבת חינם. נכון שהאחריות היא על המנהיגים ועל השופטים, אבל אחריות אפילו עוד יותר גדולה מונחת על כתפיו של כל אחד ואחת מאיתנו.