הסיפור שלי התחיל בשכונת רוממה בירושלים, במשפחה ברוכת ילדים, כשאני השישית מתוך 7 אחיות ואחים. אני זוכרת את עצמי כילדה ביישנית וחסרת ביטחון. גרנו בדירת 2 חדרים, עם סבתי ועם דודי. הורי האהובים, שהיו עובדי כפיים, גידלו אותנו לערכי נתינה, אחריות, חריצות ושוויון ביני לבין אחיי ואחיותיי.
בתחילת המסע שלי, חיזקתי את הביטחון העצמי שהיה חסר לי כילדה באמצעות התנסויות משמעותיות: עבדתי מגיל צעיר, הדרכתי בתנועות נוער, התגייסתי לצבא, יצאתי לקורס קצינות ולמדתי באוניברסיטה העברית. אלו ועוד, היו צעדים קטנים ומשמעותיים שסללו עבורי את הדרך.
התחלתי את דרכי בשטראוס לפני 27 שנים כמנהלת מכירות אזורית בירושלים. התפקיד היה אינטנסיבי, התחלה מעולה עבורי. ניהלתי כ-11 מפיצים כאשר באותה העת, הייתי מהנשים היחידות בתחום המכירות. הייתי מגיעה ב-4 בבוקר ל'רמפה' של ההפצה כדי לוודא שהכל מתנהל כשורה. אני זוכרת שאחד המפיצים שאל אותי: "אבא מרשה לך להגיע כל כך מוקדם בבוקר?". הוא לא הבין למה ואיך נמצאת כאן אישה, בתפקיד כזה, בשעה כזו.
יחסי עבודה בעולם גברי
במהלך שנותיי בשטראוס ביצעתי תפקידים מגוונים והתקדמתי בהדרגה. בדרך פרצתי כמה תקרות זכוכית, כשמוניתי לתפקידים שרק גברים איישו לפני כן, כולל תפקידי הנוכחי כמנהלת מכירות ארצית בחברת המלוחים.
ברוב התפקידים שמילאתי, עיקר ממשקי העבודה היו עם גברים: קמעונאים, מפיצים, ממונים, עמיתים וגם כאלו שהיו תחתיי. התמודדתי עם לא מעט אתגרים מורכבים שהציבו בפניי גברים שמעולם לא נוהלו על ידי אישה. אבל אלו היו עמודי התווך של המסע שלי, שפיתחו בי חוסן ויכולת התמודדות עם אתגרים ניהוליים, עסקיים ואנושיים, קטנים כגדולים.
לא אחת נתקלתי בתגובות קשות, שבדיעבד אני יכולה להגיד שיכלו להסית אותי מהמסלול המקצועי שלי שכל כך אהבתי. אחד הקולגות שלי לא האמין שאשאר בתפקיד יותר משלושה חודשים, וכפי שאתם מבינים - הוא טעה. במסגרת התפקיד, הצטרפתי למפיצים בימי עבודה משותפים במשאיות שלהם. חלק מהקמעונאים בנקודות המכירה לא הבינו איך בין כל הגברים, נמצאת אישה בתפקיד כזה. אחד מהם אף שלח אותי למטבח, בטענה "ששם מקומה של אישה".
ההערות החוזרות בתחילת הדרך לא היו פשוטות, חלקן כמובן פגעו בי וגרמו לי לתהות האם התחום הזה בכלל מתאים לי, אבל עם הזמן, החלטתי שהסביבה לא תשבור אותי או תסיט את עיניי מהדרך שלי ומהמסלול המקצועי שעניין אותי. החלטתי שאני ממשיכה בדרכי, לא עוצרת ולא מחפשת הנחות.
אתגרים מעצבים
במרוצת השנים, עברתי בתפקיד אירועים חיצוניים משמעותיים שהשפיעו ועיצבו את התפיסה הניהולית שלי: מלחמת לבנון השנייה, מבצע צוק איתן, הקורונה, מבצע שומר חומות ואיך לא, מלחמת חרבות ברזל שפקדה את כולנו באופן הטראגי והקשה ביותר.
גיליתי על עצמי, שכשאני נמצאת בסיטואציה של קבלת החלטות - אני לא מוותרת. כך למשל, מיד עם תחילת המלחמה, בשבת הקשה של ה-7.10, כל שעמד לנגד עיני היה שמירה על שלומם ובריאותם של אנשינו לצד האחריות שלנו כחברת מזון לשמור על אספקת מזון רציפה, גם בשעות קשות, בשיתוף פעולה מלא עם ההנהלה שפעלה למופת באחריות אישית, בכל הארץ תוך המצאות בשטח, עם האנשים.
לאורך השנים ולמרות שאת מרבית הזמן ביליתי בסביבה גברית, בחרתי שלא לאמץ דפוסים גבריים. שמרתי על ה'אני מאמין' שלי הכולל מקצוענות, נחישות ורגישות תוך דגש על דוגמא אישית. מושב ההנהלה בחברות גדולות, הוא בעל השפעה משמעותית. היום, כשאני יושבת באותו הכסא, אני מאמינה בלב שלם, שבחירת נשים לתפקידי ניהול, צריכה להיות בזכות, באמונה גדולה ובזיהוי הפוטנציאל הטמון בכל אחת ואחת.
2024 - מה השתנה?
השבוע השתתפתי בפרויקט החשוב של "שוות", במסגרת שבוע הנערה, ונפגשתי עם בני ובנות נוער בכיתה ט' בעיר מגוריי. ניכר שהייתה השתתפות תלמידים וערנות שלהם לנושא בכיתה, אך בעיקר על ידי הבנים. הבנות לעומת זאת, שיתפו אותי רק בתום ההרצאה ובמסגרת פחות פורמלית מאחר ולא השמיעו קול או הביעו דעתן כי התביישו. אני מודה שהופתעתי להיווכח שעל אף התחושה שכיום לנשים ולנערות יש יותר הזדמנויות, מקום ואפשרויות להנכיח את עצמן - בשטח, ובכיתה - הן עדיין מתביישות לדבר ולהביע דעה, במיוחד כשיש גם בנים או גברים בחדר.
טיפים לקרייריסטית המתחילה
כשבני היה בן 6, הוא אמר לי - "אמא אני אוהב אותך, אבל אני אוהב יותר את עצמי". לא נעלבתי, להפך. הלוואי שגם בי הייתה עוברת אותה מחשבה כשהייתי בגילו. היום, אני רואה בכך משימה, להעביר את המסר לכל אישה ונערה שתקרא את הטור הזה, ותאהב את עצמה, תתגאה בעצמה, מבלי לחפש הקלות. זו משימת חיינו. האחריות לשינוי תלויה בכל אחד ואחת מאיתנו. כאישה, תדעי תמיד שאת שווה בין שווים, אל תחששי, תחלמי, תעזי, תאמיני, תגשימי, וכך גם הסביבה תנהג כלפיך.
אסיים עם ציטוט שמלווה אותי שנים רבות: "אף אחד לא יכול לגרום לך להרגיש נחות בלי הסכמתך" אלינור רוזוולט.