הקריירה הראשונה שלי הייתה בצבא. כקצין לוחם בחיל ההנדסה הקרבית, שירתתי בשלל תפקידים, ממפקד כיתה ועד למפקד סיירת. כמעט 11 שנים של שירות אינטנסיבי ומשמעותי עיצבו אותי לכל חיי.
בשנת 2019 הצטרפתי למשפחת שטראוס, נתנו לי הזדמנות בתפקיד ניהולי ובארבעת השנים שלאחר מכן "התגלגלתי" בכמה תפקידים עד לאחרון - מנהל תחום רכש ביחידת הרכש INDIRECT של הקבוצה. במקביל ביצעתי תפקיד מ"פ מילואים בחיל ההנדסה, תפקיד שדרש ממני 20-30 ימי מילואים בשנה רגילה. או כמו שמידי פעם קראו לי בחברה, "אזרח עובד צה"ל".
השבת השחורה
ה-7.10 תפס אותי בבית, כמה שעות לפני שאני נוסע עם משפחתי לביקור באשקלון. אני זוכר תמונות בלתי נתפסות שרצות ברשתות, שמועות שמגיעות מכל מקום והרגשת חוסר אונים מטורפת. ממש כמה חודשים לפני כן, סיימתי את תפקידי כמ"פ מילואים והייתי בין תפקידים, ניסיתי לתפוס כמה מאנשי היחידה שלי אך ללא הצלחה - הם היו עסוקים בלהילחם על הישובים בעוטף עזה.
ב-8.10 קמתי ליום ההולדת 3 של בני הבכור. ארזתי את החפצים ונסעתי ליחידה בלי לדעת מתי אחזור. נסעתי ללא תפקיד אך בידיעה שאני הולך לעשות מה שאני יכול כדי לעזור. עזבתי את אשתי שכבר היתה מצולקת מ"צוק איתן", ילד שחוגג יום הולדת 3 ובדיוק נגמל ממוצץ, ותינוק בן 8 חודשים.
בימים הראשונים למלחמה, קיבלתי משימה להקים מסגרת פלגתית נוספת ביחידה. עם קבוצה מדהימה של אנשים, יצרנו מסגרת של מעל 300 אנשים אשר נלחמו בכלל גזרות הלחימה בעוטף עזה. הצלחנו להשמיד תשתיות אויב רבות, לחסל מספר גבוה של מחבלים, להחזיר גופות חטופים לקבורת ישראל ולצערנו גם איבדנו 8 חברים יקרים מהמסגרות שהיו תחת פיקודי.
המסגרת הזאת הייתה לאחת המסגרות המשמעותיות ביותר של היחידה במלחמה. פעלנו ללא הפסקה, הצלחנו לייצר הישגים מבצעיים חסרי תקדים ונלחמנו לאורך כל הדרך, כשהיעדים של ניצחון והחזרת החטופים לנגד עינינו.
שירות מילואים פעיל תוך כדי עבודה
ובחזרה לחיים "הרגילים" שלי - במסגרת העבודה שלי, אני מנהל 4 קנייניות, עשרות קטגוריות רכש ותקציב של מאות מיליוני שקלים. הרבעון האחרון של השנה הוא תקופת השיא בעבודה וכמובן רק בשביל שיהיה קצת יותר מעניין, הגיעו לצוות שלי 3 חברי צוות חדשים ממש חודש לפני המלחמה, כך שרוב הצוות היה חדש ונזקק לסיוע והדרכה.
שאלו אותי הרבה פעמים, "לא צריכים אותך בעבודה? לא מבקשים ממך לחזור?" מרגע תחילת המלחמה והגיוס שלי למילואים, קיבלתי את ברכת הדרך מהמנהלת הישירה שלי, משאבי האנוש, המנכ"ל וכמובן הצוות שתחתיי. אפילו פעם אחת לא נשאלתי "מתי אתה חוזר? מתי זה נגמר?" עשיתי כל מה שיכולתי על מנת לעזור בעבודה גם מרחוק והשתדלתי לדבר עם הצוות בזמנים שהתאפשר לי ואף לנהל שיחות עם ספקים מתוך עזה.
שום דבר מהדברים האלה לא בוצע בגלל שהרגשתי לחץ מהעבודה - אלה מתוך מחויבות למקום העבודה שלי שמזמן הפך לבית, ולא רק לי אלא לאלפי ספקים בישראל שיש לנו אחריות כלפיהם, ועוד מאות אלפי בתים שסומכים עלינו שנספק להם מזון.
בשורת קידום שהיא הצהרת כוונות
שבועיים לפני סיום המילואים התבשרתי שהמנהלת שלי עוזבת את הארגון, כמה שבועות לאחר מכן קיבלתי את הבשורה שאני מחליף אותה. שטראוס הפגינה מולי שוב את המחויבות שלה לערכים, את היותה בית ישראלי אמיתי. הידיעה שאני קצין, מפקד ולוחם, שככל הנראה ימצא את עצמו במילואים ממושכים גם בעתיד, לא היתה מכשול בפני מנהליי לקבל את ההחלטה למנות אותי לתפקיד אסטרטגי בעל משמעות ארגונית גדולה. מבחינתי מדובר בשיעור לחיים, שיעור של ערכים, של ציונות וגם של מצוינות. הבחירה בי היתה מורכבת אבל כזאת שטומנת בחובה מסרים רבים.
ההזדמנות, המעמד והבעת האמון הם לחלוטין שיעור לחברות אחרות במשק, כאלה שבתקופה זאת בחרו אחרת - להתעלם מאנשי המילואים, כמובן שלא לקדם והכי גרוע - לפטר. אנחנו כחברה טובים מזה, רואים את אנשינו ומוכיחים שאפשר אחרת.