פער של פי 17. זה המספר שידין קאופמן, יזם הון-סיכון ישראלי-אמריקאי ותיק, מדגיש כשהוא מדבר על היחס בין התוצר המקומי הגולמי לנפש בישראל (55 אלף דולר בשנה) לעומת זה שברשות הפלסטינית ובעזה (3.5 אלף דולר בשנה). "והפערים האלה רק הולכים ומתרחבים מאז 7 באוקטובר," הוא מוסיף בשיחה שלנו. "זה מצב מסוכן ולא בריא."
מרדף אחר הזדמנויות שלא קיימות
בשנת 2014 הקים קאופמן את תוכנית Palestinian Internship Program (PIP) מתוך הבנה ששוק העבודה הפלסטיני אינו מסוגל לספוג את אלפי בוגרי האוניברסיטאות המקומיות במקצועות הטכנולוגיים. "ראיתי הרבה חבר'ה צעירים, פלסטינים, מסיימים אוניברסיטה, למדו מקצוע טכנולוגי, ולא מוצאים הזדמנויות עבודה בכלל בגדה," הוא מסביר.
התוצאה? בריחת מוחות מסיבית. "מי שיכל, עזב למזרח או לאירופה או לארה"ב," מתאר קאופמן. "או שהם עזבו את התחום והלכו לעבוד בעסק המשפחתי או באיזה מלכ"ר או בממשלה הפלסטינית - לא שיש שם דברים יצירתיים, אבל זה לא מה שהם רצו לעשות."
במספרים יבשים, מדובר בשיעורי אבטלה של 24% ברשות הפלסטינית, וגבוהים אף יותר בקרב בעלי השכלה אקדמית בתחומים טכנולוגיים. קאופמן רואה בזה לא רק בעיה כלכלית, אלא גם בטחונית: "אנחנו מנציחים מדרון חלקלק המוביל לעיסוק בפשע וטרור."
יזמות טכנולוגית כאינטרס ישראלי
הפתרון שמציע קאופמן פשוט בתיאוריה: לחבר בין הטאלנט הפלסטיני הלא-מנוצל לבין תעשיית ההייטק הישראלית, המשוועת לכוח אדם איכותי. "פה בארץ יש לנו כל כך הרבה חברות, כל כך הרבה סטארטאפים, כל כך הרבה חברות רב-לאומיות. בואו נראה אם אפשר לתת להם את ההזדמנות הראשונית הזו פה בישראל," הוא אומר.
התוכנית שהקים מציעה התמחויות לבוגרי אוניברסיטאות פלסטינים בחברות טכנולוגיה ישראליות וגלובליות הפועלות מישראל. בין החברות המשתתפות ניתן למצוא ענקיות כמו גוגל, מיקרוסופט, אינטל וסיסקו, לצד סטארטאפים ישראליים בשלבים מוקדמים, שעבורם האפשרות להעסיק כוח עבודה מגוון בעלות נמוכה עשויה להכריע את הצלחת החברה.
עד היום, 106 פלסטינים השתתפו בתוכנית. מדהים לגלות שגם כיום, אחרי 7 באוקטובר והמלחמה בעזה, הביקוש עצום: "היו לנו כמעט 200 מועמדים למחזור הנוכחי," מספר קאופמן. "הבעיה היא למצוא חברות ישראליות שיהיו מוכנות לקלוט אותם ולקבל את האישורים הנדרשים."
למה בכלל שחברות ישראליות יסכימו לקלוט מתמחים פלסטינים?
קאופמן מציע מספר יתרונות עסקיים מובהקים: "קודם כל, יש המון מחקרים שמראים שחברה שמכניסה טאלנט מגוון נתרמת משיפור ביצירתיות, בתפוקה ובעיקר בחוסן," הוא מסביר. "מאז הסכמי אברהם, יותר ויותר חברות ישראליות פונות גם לשוק הערבי, ואז תמיד טוב שיש מישהו שבא מהעולם הזה ויכול לעזור גם מבחינת שפה, קשרים, והיכולת לחדור לשווקים האלה."
מעבר לכך, התוכנית מאפשרת לחברות לגייס כוח אדם איכותי בעלות נמוכה יחסית: "אנחנו מסננים ומציעים לחברות את ה-best and brightest של בוגרי האוניברסיטה הפלסטינית. החברות משלמות למתמחים שכר מינימום, שאגב, ברשות הפלסטינית זה לא נחשב שכר נמוך."
העובדה שהצבא תמך בפרויקט לפני המלחמה מעידה על החשיבות האסטרטגית שלו: "הצבא מבין הכי טוב שכשיש יציבות, יש עבודה ופרנסה ותקווה, זה שומר על חיי חיילים," מציין קאופמן.
לפרוץ סטריאוטיפים בשני הצדדים
אחד היתרונות המשמעותיים של התוכנית הוא השבירה ההדדית של סטריאוטיפים. "זו הייתה הזדמנות להכיר מישהו מ'הצד השני', שאף אחד, כלומר גם הפלסטינים וגם הישראלים, לא היו פוגשים אחרת, ובטח לא היו עובדים איתם," מסביר קאופמן.
התוכנית מודדת באופן שיטתי את השינוי בעמדות: "שאלנו אותם לפני ואחרי התוכנית איך הם מתייחסים לעבודה עם ישראלים, וזה מאוד שינה את התפיסות שלהם לחיוב. הם נעשו הרבה יותר פתוחים לעבוד ב-cross border משהיו בהתחלה."
יחסים אלו נמשכים גם הרבה אחרי תום התוכנית: "אנשים שמרו על קשר המון שנים, ועדיין שומרים על קשר עם החברות שהם היו בהן."
האתגרים הלוגיסטיים והמשפטיים
אחד האתגרים המשמעותיים של התוכנית הוא הצורך בקבלת אישורים ביטחוניים. "כמובן, מי שהיה צריך, קיבלנו אישורים מהצבא," מספר קאופמן. אבל המצב השתנה לחלוטין אחרי 7 באוקטובר: "אין אישורים היום, אז הכל חייב להיות ב-remote, שזה לא אופטימלי, אבל זה גם הרבה יותר טוב מלא לעשות כלום."
התוכנית ממומנת בעיקר על ידי קרנות פילנתרופיות אמריקאיות. בעבר, הם קיבלו גם תמיכה מממשלת ארה"ב דרך USAID, אך מענקים אלה הופסקו בשנים האחרונות.
המטרה: לבנות כלכלה פלסטינית חזקה
קאופמן מדגיש שהמטרה העיקרית של התוכנית אינה גיוס עובדים פלסטינים לחברות ישראליות: "אנחנו לא באנו כדי לגייס עובדים פלסטינים לחברות ישראליות, זו לא המטרה. המטרה היא לתת כלים לקבוצת אליטה באמת של בוגרי אוניברסיטה פלסטינים, שהם יוכלו איתם לחזור ולתרום לבניית הכלכלה הפלסטינית."
עם זאת, חלק מבוגרי התוכנית אכן נשארים לעבוד בחברות שבהן התמחו: "אם יש חלק, מיעוט, שכן ממשיך לעבוד עוד כמה חודשים, עוד שנה, עוד כמה שנים, אז זה גם דבר טוב וזה גם עוזר לקשרים והם יחזרו אחר כך עם יותר קשרים לתעשייה הישראלית."
בניית עתיד בצל המלחמה
בעידן שאחרי 7 באוקטובר, קל לפקפק בהיתכנות של שיתופי פעולה ישראליים-פלסטיניים. אבל קאופמן מאמין שדווקא עכשיו זה חשוב יותר מתמיד: "המטרה העיקרית של מה שאנחנו עושים זה לקדם את התחום הטכנולוגי הפלסטיני, גם כדי שזה יעלה את רמת החיים והכלכלה הפלסטינית, וגם כי זה יוצר קשרים עם ישראל ועם ישראלים."
את החשיבות הכלכלית של התוכנית קשה לפקפק בה: "הם השכנים שלנו, הם כנראה לא הולכים לשום מקום וגם אנחנו לא," אומר קאופמן. "לא משנה מה הדעות הפוליטיות, בעיניי זה לא משנה. לא משנה מה את חושבת צריך להיות הפתרון במרכאות של הקונפליקט. כמעט כולם מסכימים שפיתוח כלכלי פלסטיני זה דבר שהוא טוב לכולם, וזה לא בא על חשבון של שום דבר."