מחקר שנערך בשנה שעברה ב-Mackeeper השווה את שווי השוק של ענקיות הטכנולוגיה לתוצר המקומי הגולמי השנתי (תמ"ג או GDP בלעז) של מדינות והגיע לתובנות שממחישות את הסקייל של חברות הענק.
ראוי לציין ששווי שוק ותמ"ג מייצגים שני דברים שונים. שווי שוק הוא הערך הכולל של המניות הקיימות בחברה ציבורית ונותן אינדיקציה לשווי הכולל של החברה, ואילו התמ"ג מודד את הערך של כל הסחורות והשירותים המיוצרים על ידי מדינה בשנה שלמה.
ובכל זאת, אם תאגידים היו מדינות, מיקרוסופט היתה חזקה יותר מקנדה, רוסיה וברזיל, אמזון היתה חזקה יותר מקוריאה, אוסטרליה וספרד, ואפל היתה יכולה להיות חלק מה-G7. למעשה, שווי השוק של אפל, יותר מ-2.1 טריליון דולר, גדול מהתמ"ג של 96% מכלכלות העולם, כולל איטליה, ברזיל, קנדה ורוסיה. רק לשבע מדינות בעולם יש תמ"ג גבוה יותר משווי השוק של אפל.
קחו שניה להפנים את הנתונים האלה לפני שאתם ממשיכים לקרוא.
פרטיות בעידן הדאטה - משאב מתחדש וסחיר
כל התאגידים שהזכרתי מספקים שירותים נרחבים לציבור גדול מאוד של אנשים, ומאפשרים להם לעבוד, להתפרנס, לסחור, להשקיע בבורסה, לרכוש השכלה, ליצור ולהתבטא, ליזום פרויקטים, ליצור מעגלים חברתיים ומקצועיים, והרשימה עוד ארוכה. היקפי השירות וממדיו תופחים מיום ליום ולא נראה שהם בדרך לעצור.
בעוד שהורגלנו לתפוס שירותים שאינם בתשלום כספי כ"חינמיים", שילמנו עליהם באמצעות משאב אחר - המידע שלנו. בשונה מכסף, מידע הוא משאב מתחדש, תמיד יש עוד ממנו, וככל שהוא נצבר הערך שלו עולה - בתנאי שיודעים מה לעשות איתו.
ואכן, הם יודעים עלינו יותר ממה שהיינו רוצים לקוות, ויש להם דרכים משוכללות לעשות מזה כסף. ככל שניתן להם יותר מידע, כך הם יעשו ממנו יותר כסף. כל המודל שלהם מבוסס על זה ודווקא היום, כשהם קוצרים את פירות ההשקעה, שינויים רגולטורים בגזרת הפרטיות מתחילים לערער על הכוח שלהם.
עם ההתעוררות הגלובלית לזכות לפרטיות, יותר ויותר אנשים מבינים את הערך העצום של המידע שלהם. בסקר שערכה Hubspot בארה"ב ב-2022, כ-69% מהמשיבים אמרו כי חברות צריכות לשלם להם עבור הגישה לדאטה שלהם. בין אם זה יהפוך לנורמה או לא, זה מעיד על הבנה בקרב הצרכנים שלדאטה יש ערך, והם רואים בה קלף מיקוח שעשוי להוביל למונטיזציה.
כך או כך, לתאגידים יש אינטרס להמשיך לספק לנו ערך שעבורו יהיה שווה לנו לתת להם גישה למידע הפרטי שלנו. כל עוד מערכת היחסים הזאת עובדת, התאגידים ימשיכו לגדול, ירחיבו את סל השירותים, וכפועל יוצא יציעו משרות, אופק תעסוקתי וקדמה טכנולוגית בעוד ועוד מוקדים ברחבי העולם.
ומה יקרה למי שלא יסכים לתת מידע? הוא פשוט יישאר בחוץ. שירותי התאגיד יהפכו אלמנטריים יותר ויותר, והוא לא יוכל לעשות בהם שימוש, עד שבסוף הוא יכנע. קצת כמו חשבון בנק, אימייל, טלפון נייד או תעודת זהות.
אחריות תאגידית כמנוע צמיחה שיווקי
במקביל להתחזקות התלות ההדדית בין צרכנים לתאגידים, מעורבות חברתית של תאגידים הופכת בהדרגה לשיקול מרכזי בהחלטות הקניה של הצרכנים. באותו סקר של Hubspot, כ-34% מכלל הנשאלים ו-50% מהצעירים שבהם אמרו שחברות צריכות לנקוט עמדה בנושאים חברתיים וסביבתיים כמו שינויי אקלים, צדק חברתי וזכויות אדם.
בעצם, זה לא שיש לתאגידים ברירה. מה שהתחיל כסיפור מותגי יפה הוא היום מנגנון משומן שמיליוני אנשים נסמכים עליו וגם מזינים אותה במה שהוא צריך כדי לגדול, והם מצפים ממנו להחזיר בטוב.
מותגים שהגיעו למימדים כאלה יכולים וצריכים להשתמש בכוח שלהם למטרות חיוביות, והם יודעים את זה. הם משקיעים תקציבי עתק בקמפיינים של אחריות תאגידית ומיתוג מעסיק, כדי להראות לנו שהם לא רק מכונות כסף, ושיש להם אימפקט חיובי על העולם. יותר מהכל הם רוצים שיאמינו להם, כי אמון הצרכנים זה כל הסיפור.
התאגיד כאלטרנטיבה מדינית
מספר הצרכנים או המשתמשים בשירותים של ענקיות הטק, בין אם הם בתשלום או בחינם, עולה לעתים עשרות מונים מזה של מדינות. לגוגל למשל יש 4.3 מיליארד חשבונות פעילים, יותר מפי שלוש מאוכלוסיית הודו. לפלטפורמות של מטא יש 3.1 מיליארד משתמשים, יותר מפי 2 מאוכלוסיית סין.
כל התאגידים הללו עשו עבודת מיתוג יוצאת מן הכלל שמיצבה אותן ברמה של אייקוני תרבות לכל דבר. הם מעניקים עניין, תוכן ומשמעות, ואנשים פשוט מעריצים אותם.
מהצד השני של המתרס עומדת המדינה ומוסדותיה הבירוקרטיים לעייפה, שאמנם עשו התקדמות יפה בשנים האחרונות לעבר העידן הדיגיטלי, אבל ממשקיה עדיין בלתי ידידותיים בעליל ועמוסי באגים. היא גובה מאיתנו מחירים כבדים ולעיתים בלתי הוגנים בעבור השירותים שהיא מספקת, היא לא שואלת אם זה מתאים לנו, והיא דורשת מאיתנו לציית לכללים שאנחנו לא בהכרח מסכימים איתם.
זה נכון להרבה מדינות ואף יותר לדור ה-Z, אבל ספציפית בישראל, כשנושאים דחופים כמו חינוך וכלכלה נדחקים פעם אחר פעם לשוליים לטובת עוד מערכת בחירות, אנחנו מתקרבים בצעדי ענק לנקודה שבה לתאגידים יהיה יותר מה להציע לנו מאשר למדינה.
השלכות הקורונה והמלחמה באוקראינה ממשיכות להכות בכלכלות העולם. מדינות שמתקשות לעמוד בתשלומי החוב הלאומי שלהן מגיעות לחדלות פירעון והכלכלה שלהן קורסת.
קחו למשל את סרי לנקה. המדינה שעד לא מזמן נחשבה ל"אחת הכלכלות המתוקנות באסיה" כיום חייבת הון עתק לסין עבור השקעותיה בתשתיות במדינה. כחלק מההסכם בניהן, סרי לנקה תיאלץ לוותר על אותן תשתיות - כולל נמל ימי חדשני- ולהעבירן לידי סין, מה שיתן לסין יתרון אסטרטגי באוקיינוס ההודי.
אבל מה אם בנקודה הזו, במקום להעמיק את חובותיה מול סין - או כל מדינה אחרת לצורך העניין - סרי לנקה תתחיל ללוות כסף מאמזון או אפל? תאגיד שיקח על עצמו סיכון כזה ירוויח מכל הצדדים. גם יצא לו שם של "גיבור" שהציל מדינה שלמה מקריסה, וגם תהיה לו מדינה משלו, על כל המשתמע מכך.
הוא יוכל למנות אנשים משורותיו ולהכשיר אותם כדי לנהל את אותן מדינות כושלות כמו שמנהלים תאגידים, ולהביא אותן להצלחה. הוא יוכל לשלם לאותם אנשים באמצעות מטבעות קריפטו ייעודיים, שתוך כמה שנים ייכנסו לשימוש שוטף וישתו בהדרגה את הכסף המסורתי מן העולם. הוא יוכל לספק להם שירותים חיוניים שכלכלות בקריסה אינן יכולות לספק.
בתמורה לכל זה, אזרחי המדינה הנרכשת ישלמו במידע הפרטי שלהם, והתאגיד ירוויח ויתחזק. וכמו שאנחנו מכירים את התאגידים, חטיבות השיווק, המיתוג והיח"צ כבר ידאגו לתעד, להפיץ ולספר לעולם על כל אותם מהלכים כדי שהעולם יראה ויפנים שאלה לא סתם מילים יפות.
אז למה שמדינה שלמה תסכים לעשות דבר כזה? קצת כמו המשפיענים של היום, שמילה שלהם יכולה לגרום לאלפי אנשים לקנות מוצר, המשפיענים של העתיד יהיו חברות מבוססות שהמשק כולו והדרג המדיני במיוחד נסמך עליהן ונותן בהן אמון, בימי שגרה ובמיוחד בימי משבר.
כאשר לכל מותג יש ערכים, תרבות ו-DNA ייחודיים משלו, קל לאנשים להרגיש שייכות וחיבור, גם כשהם יודעים שמדובר בגוף מסחרי. ואם אותו גוף מסחרי יכול לספק גב כלכלי, מנועי צמיחה ואופק תעסוקתי בתמורה למידע של אזרחים, שהוא כאמור, משאב מתחדש ששווה הון עתק, כל הצדדים מרוויחים.
דיצה קרן היא כתבת טכנולוגית ועורכת תוכן בוואלה! שיווק ודיגיטל