מערכת ההשכלה הגבוהה הישראלית פגשה את מלחמת ה-7 באוקטובר במצב רחוק מאידיאלי. הגידול במספר המוסדות להשכלה גבוהה בישראל יחד עם שינויים בכלכלה ובשוק העבודה וכן מגמות גלובליות טלטלו את המערכת זה שני עשורים ויותר. בשנים האחרונות גובר השיח סביב חוסר הערך של תואר אקדמי ובמקביל חלה ירידה במספר הסטודנטים והסטודנטיות בכלל המערכת, וירידה מדאיגה לא פחות של מעורבות הסטודנטים הקיימים בלימודים (student disengagement crisis כפי שמכנים זאת בארה"ב).
אירועי השביעי באוקטובר השפיעו באופן ישיר על האקדמיה. עם אלפי מגויסים מקרב חברי הסגל והסטודנטים ופגיעה בשיתופי פעולה מחקריים עם מוסדות בחו"ל, הפעילות האקדמית הואטה ופתיחת שנת הלימודים נדחתה שוב ושוב.
מבחינה חברתית, מוסדות להשכלה גבוהה משקיעים מאמצים רבים בקליטה ובשילוב צעירות וצעירים מהחברה הערבית, אבל כל אירוע ביטחוני, על אחת כמה וכמה מתקפת חמאס הנוכחית, מערערים את מערכת היחסים הרגישה והחשדנית ממילא בין סטודנטים יהודים לערבים - חשדנות שלובתה על ידי מקרים בודדים של סטודנטים ערבים שהתבטאו נגד ישראל ברשתות החברתיות.
בתנאים אלה, כשצעירות וצעירים ישראלים חשים מעורערים לגבי עתידם וכשהשגרה האקדמית מופרעת שוב ושוב, שאלות לגבי ערך תואר אקדמי עתידות להישאל ביתר שאת. למשל, כשהעתיד לא ידוע, למה לי לבזבז 3 שנים ויותר מחיי בלימודים אקדמיים? מה הטעם להירשם ללימודים כאשר לא ברור מתי הם יתחילו ומתי יסתיימו? במצב ביטחוני מעורער, מה הערך של דיונים תיאורטיים בפילוסופיה, ספרות או מגדר? וכן הלאה.
למרות הכול, אני מבקש להרכיב את משקפי האופטימיסט ולמצוא עבור שוק ההשכלה הגבוהה ארבע הזדמנויות בקושי: גלוקליזציה, שעתם של מדעי הרוח, גמישות ויחס אישי.
1. גלוקליזציה - חשיבה עולמית, עשיה מקומית
החל משנות התשעים נעשה שימוש סוציולוגי במושג גלוקליזציה - הלחם בסיסים של גלובליזציה ולוקליזציה. אני חושב שאחד המשברים הזהותיים הקשים שחווים כרגע אלפי צעירות וצעירים נובע מאותו מתח בין הגלובלי ללוקלי.
אירועי ה-7 באוקטובר פגעו עמוקות בתחושת הביטחון בתוך גבולות ישראל ולצד זאת האנטישמיות הגואה בעולם מייצרת תמונה מתסכלת שלא נותרה ליהודים פיסת אדמה אחת בטוחה. וזה לא רק עניין של ביטחון פיזי, אלא גם של זהות ושייכות. צעירות וצעירים ישראלים, שהרגישו חלק מתנועות ליברליות גלובליות, חטפו סטירה מצלצלת בדמות הפניית העורף שקיבלה ישראל מקהילות ליברליות בעולם כמו ארגוני נשים ותנועת #MeToo, גרטה טונברג, תנועת black lives matter, רדיו NTS וקהילת הדאנס העולמית וכמובן הקהילה האקדמית באירופה ובצפון אמריקה. עבור ישראלים רבים - העולם לא רק נהיה מסוכן יותר, אלא גם בודד הרבה יותר.
על מצע זה, מוסדות להשכלה גבוהה יכולים להוות גשר בין הלוקלי לגלובלי ולהציע הזדמנויות שמחברות את המקומי והלאומי לעולם הגדול, תוך חיזוק השייכות המקומית לצד טוויית קשרים גלובליים.
מצד אחד, יש מקום להבליט יותר מבעבר את ההקשרים המקומיים של האוניברסיטאות ואת תרומתן היומיומית לחברה הישראלית. לדוגמה, אפשר להיות ציניים כלפי פרסומים כמו סרטון "ביחד מחזקים את הנגב" שהעלתה אוניברסיטת בן גוריון, המציג בפריימים מהירים את תרומתה לטכנולוגיה, לרפואה, למחקר ופיתוח וכו', אבל אני מאמין שצעירים יבקשו ללמוד במוסדות שמחוברים להוויה המקומית ותורמים לחוסנה ולעוצמתה של מדינת ישראל.
ומהנגב לצפון, הטכניון יצאו עם יוזמת "מפלט אקדמי" שבמסגרתה המוסד קולט באופן מהיר סטודנטים וחברי סגל מרחבי העולם המחפשים מפלט אקדמי בתקופת המלחמה "מתוך הכרה בתפקידו ההיסטורי של הטכניון בתולדות העם היהודי". היות הטכניון 'כוח מניע חשוב בהתפתחות המדינה' (לפי אתר הטכניון) ובפרט תרומתו בפיתוח פתרונות טכנולוגיים צבאיים ובהקמת תעשיית ההייטק היו מאז ומתמיד מקור גאוות המוסד. כעת יש מקום לתקשר את זה בצורה חדה וברורה לקהל הצעיר.
מהצד השני, להערכתי, אחרי המלחמה צעירות וצעירים ישראלים ירצו להרגיש שהעולם נהיה ידידותי יותר עבורם ושלמרות הכול, האפשרויות שלהם אינן נגמרות בגבולות המדינה. האקדמיה הישראלית, על קשריה הבינלאומיים, שיתופי הפעולה המחקריים והאוניברסליות שבה, יכולה להיות שם בשבילם. מוסדות להשכלה גבוהה צריכים להציע ולשווק לסטודנטיות ולסטודנטים שלהם באופן הרבה יותר רציני כלים שיאפשרו להם להיות חלק מהעולם הגלובלי וגם להתמודד איתו כישראלים.
לא די בשני קורסים באנגלית (לפי מתווה המל"ג) כדי להבין ניואנסים של תרבויות, להכיר את תחום הלימודים בהקשר העולמי, להיחשף בצורה אותנטית להשקפות עולם אחרות ולהיות מסוגלים לחשוב ולדבר בשפה גלובלית. זה אומר שלבתי הספר הבינלאומיים של המוסדות צריך להיות תפקיד גדול יותר בחינוך הסטודנטים הישראלים לבינלאומיות, בבניית קורסים וקבוצות למידה משותפים עם מוסדות בינלאומיים ובהוצאת מסות גדולות יותר של סטודנטים ללימודי סמסטר או שנה בחו"ל.
2. רק בגלל (מדעי) הרוח
תחומי מדעי הרוח והחברה ספגו בשני העשורים האחרונים קיתונות של בוז, זלזול בערך שלהם ובנחיצותם וכתוצאה מכך גם בירידה חדה במספר הסטודנטים. במלחמה הנוכחית, לצד העליונות הטכנולוגית של צה"ל ולוחמת הסייבר, אנו נתקלים שוב ושוב בטענות על הנחיתות שלנו במלחמה על הנרטיב, על חולשתה של ההסברה הישראלית בעיצוב דעת הקהל ובשימוש במדיה.
מעבר להיבטים ההסברתיים נדרשות לישראל גם יכולות בדיפלומטיה ובמשא ומתן, קבלת החלטות בתנאי אי-ודאות ואסטרטגיה - לא רק צבאית אלא גם מדינית. כל הנושאים האלה הם תחומים שנלמדים ונחקרים בפקולטות המושמצות למדעי החברה והרוח: היסטוריה, מזרחנות, מגדר, ספרות, תקשורת, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, דיפלומטיה וביטחון, הגירה ועוד. בפני הפקולטות הללו עומדת ההזדמנות להצביע על הרלוונטיות שלהן היום יותר מתמיד.
אוניברסיטת בר-אילן, למשל, מפרסמת ניתוחים אקטואליים בשפה נגישה להדיוטות, למשל על הקונספציה הישראלית, תפקיד המדיה במלחמה ונושאת המטוסים האמריקאית, שמגיעים מפי המחלקה להיסטוריה כללית, מבית הספר לתקשורת ומהמכון למחקרים אסטרטגיים. גם אוניברסיטת תל אביב עוסקת בנושאים דומים בפודקסט בשם "הזירה".
מבלי לוותר על העומק האקדמי, הגיע הזמן להיות מעורבים יותר בעולם המעשי, לחבר בין התיאוריה לבין ההקשר הפרקטי שלה וכמובן לתקשר את זה. בבתי הספר לתקשורת יכול להיוולד תת-ענף של הסברה לאומית ושימוש במדיה חדשה לשינוי דעת קהל עולמית; בחוג לספרות אפשר להשתמש בכלים ספרותיים כדי ללמד על פירוק ובניית נרטיב גם בהקשר הלאומי; בבתי הספר לניהול צריך לחזק את המחלקות שעוסקות בניהול מוסדות ציבור ומשרדי ממשלה.
אני מאמין שצעירות וצעירים רבים ירצו לעסוק בעבודות עם תרומה משמעותית לחברה ולמדינה והם צריכים לדעת שגם הפקולטות האלה יכולות לספק להם אופק משמעותי.
3. גמישות גם באקדמיה
מה שלטעמי לא הוטמע מספיק טוב בעקבות מגפת הקורונה, חייב להיות מובן עכשיו: לימודים אקדמיים אינם יכולים להיות מוגבלים בזמן ובמקום. מגפות, מלחמות ואסונות טבע קרו ולצערנו עוד יקרו ובמציאות הטכנולוגית שבה אנו חיים, סטודנטים צריכים להיות מסוגלים ללמוד בכל זמן ובכל מצב.
המרכז האקדמי פרס מפרסם בימים אלה התקצרות התואר הראשון לשנתיים בלבד. המכללה למנהל מפרסמת מתווה חדש של "תואר גמיש" תחת הכותרת "התחילו כשמרגיש לכם נכון ותסיימו יחד עם כולם". המתווה כולל גמישות במועד תחילת שנת הלימודים, הקלטות שיעורים, שעות קבלה פרטניות ושיעורי תגבור.
הגמישות שהמכללות הללו מציעות רלבנטית לא רק לימי מלחמה, אלא גם בזמן שגרה שבה צעירות וצעירים מבקשים לשלב לימודים אקדמיים עם עבודה, חיי חברה ומשפחה, ורוצים לסיים את הפרק הסטודנטיאלי בחייהם בזמן קצר. היא גם עשויה למשוך למוסדות להשכלה גבוהה קהל חדש ומבוגר יותר של אנשים עובדים, שכבר יש להם תואר, ורוצים להשלים תארים נוספים באופן גמיש, מבלי שזה יפגע בשגרת חייהם העמוסה (ולעתים גם מעוניינים בהסבת מקצוע, כפי שבמרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט מפרסמים). לכן הצעדים הנכונים האלה צריכים להתרחב ולהתעצם - גם למקרה שהמלחמה תימשך עוד זמן רב וגם לעתות שלום.
4. שיקום האמון ויחס אישי
אמון הציבור בממסד הישראלי נמצא בשפל. עוד לפני ה-7 באוקטובר ועל רקע ההפיכה המשפטית, "מדד הדמוקרטיה הישראלית" הראה שאמון הציבור במוסדות המדינה הוא הכי נמוך זה עשרים שנה. לא מופרך להעריך שמאז אותה שבת שחורה, שבה חלקים גדולים מהציבור חשו שביטחונם הופקר, אנו נמצאים בשפל חדש ומדאיג.
אני מאמין שהאקדמיה הישראלית נהנית בסה"כ מרמת אמון גבוהה ביחס לכנסת או לממשלה, אולם פחות מצטיינת ברמת השירות שלה, בעיקר בהקשר של אוניברסיטאות המחקר, לפי סקרי התאחדות הסטודנטיות והסטודנטים. זוהי תקופה שבה צריך לבנות מחדש את אמון, בעיקר בקרב צעירות וצעירים שנמצאים בצומת משמעותי בחייהם, באמצעות מתן יחס אישי, הקשבה והתחשבות.
מוקדי הכוונה וייעוץ לסטודנטיות ולסטודנטים פוטנציאליים, כפי שמפרסמת אוניברסיטת אריאל, ופגישת ייעוץ לימודים אישי המשווקת על ידי המרכז האקדמי פרס, אלה צעדים בכיוון הנכון, אבל לא די בכך. הצעירות והצעירים הללו צריכים לדעת שהיחס האישי ילווה אותם לאורך כל שנות הלימודים.
כפי שהאוניברסיטה העברית מציעה בימים אלה תמיכה אישית-אקדמית כלכלית ורגשית למשרתי המילואים, אני מציע להרחיב את התמיכה לכלל הסטודנטים ולהפוך אותה להרגל גם בימי שגרה. בפתחי המוסדות להשכלה גבוהה עומדים אלפי צעירות וצעירים מבולבלים שזקוקים להכוונה, לתמיכה רגשית ואקדמית. הם והדורות שאחריהם לא יהיו פחות מבולבלים בחודשים ובשנים שאחרי המלחמה.
לסיכום,
מערכת ההשכלה הגבוהה יכולה להוות גשר בין רגשות לאומיים המועצמים בימים אלה לבין הצורך של הדור הצעיר "להתפייס עם העולם" ולהמשיך להיות חלק מהקהילה הגלובלית. יש לה מה להציע בהקשר זה לא רק בתחומי ההייטק והטכנולוגיה אלא גם במדעי החברה והרוח. אבל בשביל לדבר לדור הצעיר, צריך קודם כל להבין אותו ואת הצרכים היומיומיים שלו, להיות קשובים אליו, להעניק יחס אישי ולגלות הרבה יותר גמישות מבעבר. מהלכים בכיוון הזה, שהחלו בעקבות המלחמה, צריכים להישאר איתנו גם אחרי שנחזור לשגרה.
אלון וינפרס הוא מנכ"ל ובעלים של סוכנות המיתוג KATI THANDA, בעל 20 שנות ניסיון בשיווק, מיתוג וניהול שינוי בסביבה מורכבת, עם ניסיון רב בשוק ההשכלה הגבוהה כמנהל השיווק של אוניברסיטת תל אביב, שבה הוביל, בין היתר, תהליך מיתוג מחדש.