בשנת 2022, יצירת אמנות שנוצרה על ידי בינה מלאכותית זכתה לראשונה בקטגוריית 'אמנות דיגיטלית' בתחרות האמנות של מדינת קולורדו. האמן ג'ייסון אלן השתמש ב-Midjourney - מערכת בינה מלאכותית שאומנה ליצור יצירות אמנות חדשות על סמך סריקה מקיפה של יצירות קיימות מרחבי האינטרנט. אלן עבר כ-900 איטרציות במשך 80 שעות כדי ללטש ולחדד את היצירה שלו, ועם זאת, היא עוררה תגובות חריפות מצד קהילת האמנים, שטענו כי "אנחנו צופים במותה של האמנות מתגלה לנגד עינינו."
הרצחת וגם ירשת?
זה כבר תקופה שאמנים מכל תחומי היצירה מסתובבים עם בטן מלאה על מערכות הבינה המלאכותית. בראש רשימת הטענות, העובדה כי היכולת היצירתית של כלי הבינה המלאכותית היא תוצאה של הכשרתם על מיליוני יצירות אמנות קודמות, מהן ה-AI לומד כיצד ליצור תפוקות אמנותיות.
כיצד יש לפצות את האמנים שאמנותם נדגמה כדי ליצור את האמנות החדשה? מי הבעלים של התמונות שמייצרות מערכות ה-AI? האם תהליך ניסוח הפרומפטים או ההנחיות למנועי AI גנרטיביים יכולים להיחשב כביטוי יצירתי אותנטי? ומה לגבי אובדן הכישורים הידניים של האמן?
למרות ההייפ סביב הבינה הגנרטיבית, אמנים רבים רואים בשימוש ב-AI אקט נצלני שמפר את זכויות הקניין הרוחני שלהם. במאמר שפורסם לאחרונה במגזין Science, ארבעה עשר מומחים ממגוון דיסציפלינות חקרו כיצד התקדמות ה-AI תשפיע על העבודה היצירתית, האסתטיקה והמדיה. אחת הסוגיות המרכזיות במחקר היתה קשורה לחוקי זכויות היוצרים, ולשאלה האם הם מספיקים כדי להתמודד עם האתגרים הייחודיים של AI גנרטיבי.
רבותיי ההיסטוריה חוזרת
AI גנרטיבי אולי נראה חסר תקדים, אבל אם נחזור רגע 200 שנה אחורה להופעת המצלמה, אי שם במאה ה-19, נראה שבעצם קורה פה דבר מאוד דומה. לפני המצאת המצלמה, אמנים יכלו לתאר את העולם רק באמצעות רישום, ציור או פיסול. לפתע, ניתן היה לתפוס את המציאות בלחיצת כפתור. רבים טענו אז כי הצילום נעדר כשרון אמנותי וכי הוא פוגע באמנים שבילו שנים בלימודים ופיתחו טכניקות ייחודיות, שכעת יאבדו מחשיבותן. מיותר לציין שהם טעו בענק.
ב-1884, בית המשפט העליון של ארה"ב שקל את הנושא וקבע שהמצלמה, כמו המכחול והקנבס, היא עוד כלי שאמנים יכולים להשתמש בו כדי לתת לרעיון ביטוי ויזואלי. עוד נקבע כי האדם שעומד מאחורי המצלמה הוא הבעלים של התמונות שהיא יוצרת. מכאן ואילך, הצילום התפתח לענף יצירתי בפני עצמו שהוליד את תעשיית הקולנוע והטלויזיה המשגשגות ויצר זרמי אמנות חדשניים. עם זאת, אמנים עד היום הזה ממשיכים לצייר ולפסל ממש כמו בעבר. אז ממה אנחנו כל כך מודאגים?
האם לבינה המלאכותית יש תודעה עצמאית, האם מגיעות לה זכויות?
שלא כמו מצלמה דוממת, בינה מלאכותית מסוגלת להמיר הוראות בסיסיות ליצירות אמנות מרשימות. הוא אמנם רחוק מלהיות ישות חשה, אך הנטיה שלנו להתייחס אליו כאל בן אנוש, גם שלא במודע, מעודדת אנשים לחשוב שלמערכות אלו יש כוונה אנושית או אפילו מודעות.
מכאן נשאלת השאלה, מי יכול לדרוש בעלות על תמונות שהופקו על ידי AI? האם אלו האמנים שתמונותיהם שימשו להכשרת המערכות? המשתמשים שניסחו את הפרומפטים שבאמצעותם נוצרו התמונות? או אולי האנשים שבונים את מערכות הבינה המלאכותית? רבים גם תהו האם מערכות ה-AI עצמן יכולות להיות "בעלים" של יצירה, אבל משרד זכויות היוצרים בארה"ב הצהיר באופן חד משמעי שרק בני אדם יכולים להחזיק בזכויות יוצרים.
במסמך מדיניות שפרסם המשרד נכתב כי בבואם להעריך את זכויות הקניין של תוצרי AI גנרטיבי, השאלה שיש לשאול היא האם מדובר ביצירה של מחבר אנושי, כשהמחשב (או כל מכשיר אחר) הוא רק כלי עזר לביטוי, או שהמרכיבים המסורתיים של היצירה, כלומר הרעיון והקונספט האמנותי, ספרותי, או מוזיקלי, היו למעשה פרי 'דמיונה' של מכונה. התשובה תהיה תלויה בנסיבות, ובמיוחד בשאלה כיצד פעלו כלי הבינה המלאכותית וכיצד הם שימשו ליצירת העבודה הסופית. לדברי המשרד, קביעות בדבר בעלות על זכויות יוצרים יצריכו חקירה של כל מקרה לגופו.
הפרת זכויות או שימוש הוגן?
בעוד שאמנים שואבים השראה מיצירות עבר, בינה מלאכותית גנרטיבית מסתמכת על נתוני אימון כדי לייצר תפוקות המורכבות מיצירות אמנות קודמות, שרבות מהן מוגנות בחוק זכויות יוצרים ואשר נאספו ללא ידיעת האמנים או הסכמתם. שימוש באמנות בדרך זו עלול להפר את חוק זכויות היוצרים עוד לפני שה-AI יוצר יצירה חדשה.
כדי שג'ייסון אלן ייצור את האמנות עטורת הפרסים שלו, מידג'ורני הוכשר על 100 מיליון יצירות קודמות. האם זו הייתה הפרה של זכויות, או שמא הייתה זו צורה חדשה של "שימוש הוגן", דוקטרינה משפטית המתירה שימוש ללא רישיון ביצירות מוגנות, בתנאי שעברו שינוי והפכו ליצירה חדשה?
חוקרים מאוניברסיטת קורנל בניו יורק השוו בין תמונות שנוצרו באמצעות AI עם דוגמאות ממאגר הנתונים עליו אומנו הכלים, על מנת לזהות מתי תוכן שוכפל. ודנו בשאלה כיצד גורמים כמו גודל ערכת האימון משפיעים על שיעורי שכפול התוכן. הם גם זיהו מקרים רבים בהם מודלים כמו Stable diffusion העתיקו באופן בוטה מנתוני האימון שלהם.
כעת, יש חשש כי העדכונים לחוקי זכויות היוצרים ברחבי העולם יתעדפו את משתמשי הקצה והחברות על פני האמנים שהתוכן שלהם נמצא במאגרי הנתונים. כדי להפחית את החשש הזה, החוקרים מציעים תקנות חדשות שיסייעו להגן ולפצות אמנים שעבודתם משמשת להכשרת מנועי AI.
לפתור את המשוואה
כנראה שמוקדם מדי להכריז על מות האמנות, הכי בין ההצעות שהעלו החוקרים, עלתה הזכות של אמנים לבטל את השימוש בנתונים שלהם עבור בינה מלאכותית, או לקבל פיצוי אוטומטי כאשר עבודתם משמשת לאימון בינה מלאכותית. אימוץ של גישה זו פירושו הגדלת מקורות ההכנסה של אמנים. למשל, זמרים, מפורסמים או שלא, יכולים כבר היום לתרום את קולם למנועי AI ולקבל תמלוגים כאשר משתמשים יעשו שימוש ביצירות שלהם.
כל זה עשוי להרגיל את האמנים הזועמים, אבל הבעיה היא שנתוני האימון הם רק חלק מהתהליך. לעתים קרובות, אמנים המשתמשים בכלי AI גנרטיביים עוברים סבבים רבים של עדכון כדי לחדד את ההנחיות שלהם, מה שמעיד על מידה של מקוריות. תשובה לשאלה מי צריך להיות הבעלים של התוצרים האמנותיים דורשת בדיקה של כל הגורמים שהיו מעורבים בשרשרת האספקה הגנרטיבית של ה-AI.
הניתוח המשפטי קל יותר כאשר הפלט שונה בתכלית מהעבודות בנתוני האימון. במקרה זה, נראה שמי שהנחה את ה-AI לייצר את הפלט הוא הבעלים של היצירה, כברירת המחדל. העניינים מורכבים יותר כאשר הפלטים דומים מאוד לעבודות שבנתוני האימון. אם הדמיון מבוסס רק על הסגנון הכללי, כנראה שלא תהיה הפרת זכויות, כיוון שסגנון לבדו איננו מזכה בזכויות יוצרים.
המאיירת הולי מנגרט נתקלה בבעיה זו כאשר התעוררה בוקר אחד לגלות שסגנונה הייחודי הועתק על ידי מנועי AI והופץ לשימוש חופשי ברשת. במקביל, הזמרת גריימס אימצה את הטכנולוגיה כשהחליטה לעודד את המעריצים ליצור שירים בסגנון שלה באמצעות AI גנרטיבי ואף מתחה עליהם ביקורת מוסיקלית.
במקביל, הזמרת גריימס אימצה את הטכנולוגיה כשהחליטה לעודד את המעריצים ליצור שירים בסגנון שלה באמצעות AI גנרטיבי ואף למתוח עליהם ביקורת מוסיקלית.
לאחרונה קבע בית המשפט העליון בארה"ב שציור של אנדי וורהול שהפך לתמונה באמצעות AI אינו מותר על ידי שימוש הוגן, וכי שינוי הסגנון של יצירה - במקרה הזה מתמונה לאיור - אינו מספיק כדי לתבוע בעלות על הפלט ששונה.
במילים אחרות, אם הדמיון בין יצירה גנרטיבית לעבודות ממאגר הנתונים של ה-AI גבוה, הוא עלול להפר את זכויות היוצרים של אותה יצירה. במקום להעדיף גישה של הכל או כלום, חוקרים בבית הספר למשפטים של הרווארד הציעו מודלים חדשים של בעלות משותפת המאפשרים לאמנים לזכות בתמלוגים עבור תוצרי AI אמנותיים שדומים לעבודותיהם המקוריות, בהתאם למידת הדמיון שלהם לתוצר החדש.
כדי לעשות זאת, אפשר לקחת השראה מעולם השיווק הממומן. אטריביושן, כלומר ייחוס המרות, הוא מדד המשמש כדי לקבוע למי יש להקצות את הקרדיט על המרות שהתבצעו בנקודות מגע שונות במסע הלקוח. כאשר קמפיינים רצים בכמה פלטפורמות במקביל, ולכל אחת מהן יש מדיניות אטריביושן שונה, זה יוצר קושי לקבוע למי צריך לייחס את ההמרה. כדי להכריע את השאלה הזאת צריך לחזור אחורה לקוקיז של כל אחת מהפלטפורמות ולקבוע כללי ייחוס גורפים שיתנו עדיפות למשל לביקור הכי מוקדם או הכי עדכני של המשתמש.
באופן דומה, הענקת תמלוגים אוטומטים ליוצרים המקוריים בכל פעם שהדמיון ליצירות שלהם עולה על, נניח, 10% עשויה להרגיע את ההתנגדות לטכנולוגיה ואף לפתוח אפיקי פרנסה מסקרנים עבור אמנים. האסוציאציה בין יצירות גנרטיביות חדשות לבין המקורות היצירתיים עליהם הן נשענות תאפשר לדעת למי יש לתת את הקרדיט וכיצד לחלק את עוגת הקרדיטים על פי סדר חשיבות.
לסיכום, חוקי זכויות היוצרים בארץ ובעולם חייבים לעבור ריענון ולהתייחס כראוי לנושא הבינה המלאכותית הגנרטיבית ככלי עבודה. אחרת, השלכות הרות גודל צפויות לעתיד הביטוי היצירתי.