לפני שבוע, היתה סערת טוויטר, רק הפעם בת'רדס. צוקרברג כנראה שמח אבל הראפרית דוג'ה קאט ובעיקר מעריציה - קצת פחות. הסערה מעניינת כשלעצמה, אך היא טומנת בחובה תופעה הרבה יותר רחבה, שכל סלב ומעריץ נלהב כנראה חוו: היחסים הלא שוויוניים שבין מפורסם למעריץ ובין משפיען לעוקב, או בשמם המדעי, יחסים פארא-חברתיים.
הכל התחיל כשמעריצה של הראפרית כתבה בת'רדס שהיא רוצה לראות את דוג'ה אומרת שהיא אוהבת את המעריצים שלה. דוג'ה עצמה הגיבה בשרשור ואמרה שהיא לא אוהבת אותם כי היא לא מכירה אותם. משם, הדרך לסערה היתה קצרה. השיא הגיע כשלראפרית פשוט נמאס והיא ותקפה ישירות את המעריצות עם מילים קשות כמו "אתן נשמעות כמו משוגעות". גם על ה-Kittenz, כמו שהמעריצות קוראות לעצמן, דוג'ה לא ריחמה ואמרה שהן "צריכות להפסיק להיות ברשתות, למצוא עבודה, ולעזור להורים עם המטלות בבית".
פה דוג'ה עברה את הגבול וגרמה לנטישה המונית של חשבון האינסטגרם שלה, ועמודי המעריצים, שחלקם מנו מעל 60,000 עוקבים, נסגרו או הפסיקו את הפעילות. אז מה קרה שם בעצם?
כראפרית מפורסמת, דוג'ה קאט היא בעל כורחה מותג לכל דבר, אבל הפעם היא עשתה משהו שאף מותג לא היה עושה: היא תקפה את הבחירה של המעריצים לתמוך בה, והם מצידם הצביעו ברגליים. לפי האתר Social Blade, דוג'ה איבדה קרוב ל-400,000 עוקבים בחשבון האינסטגרם שלה תוך פחות משבוע מאז המקרה, והנטישה עוד נמשכת.
היחס המזלזל של דוג'ה כלפי המעריצים ו"ניפוץ" הקיר המפריד ביניהם היה חציית קו אדום, אך ניתן גם לייחס אותו לקשר הפרא-חברתי שהתנהל בינה לבין המעריצים, שגרם להם להרגיש קרובים אליה בעוד שעבורה מדובר באנשים זרים. זמרת אחרת, בילי אייליש, שחוותה דברים דומים עם מעריצים, היטיבה לתאר את התופעה בשירה I'm not your friend.
הצד האפל של התהילה
אם פעם כל ילד וילדה רצו להיות מפורסמים, לאט לאט אנחנו מגלים שלתהילה יש לפעמים מחיר כבד. הקשר הפארא-חברתי מתואר בויקיפדיה כמערכת יחסים חברתית חד צדדית, המתפתחת בין אדם שיודע דברים רבים אודות אדם אחר, בעוד השני לא מכיר אותו כלל. לרוב הכוונה היא לקשר שמפתחים צופים ומעריצים כלפי ידוענים או משפיענים המופיעים בתקשורת ובמדיה. בחלוף הזמן, הצופים עשויים לחוש כי הם חווים אירועים ואינטראקציות עם הדמות. היא הופכת להיות צפויה עבורם, והם חשים שהם מכירים ומבינים אותה כפי שהם מכירים חברים.
בקשר המאוד חד צדדי הזה, המעריץ מקבל המון מידע על מושא הערצתו. הוא יודע מה הוא אוהב לאכול, מה הצבע האהוב עליו, עם מי הוא במערכת יחסים ועוד. המעריץ הופך בעיני עצמו לחבר של מושא ההערצה, ולפעמים גם מאהב. מצד אחד, יחסים כאלה יכולים לספק לידוען תחושת חברות ותמיכה, במיוחד אם הוא מרגיש בודד. מצד שני, הם יכולים להוביל לתסכול, כעס, דיכאון וחוסר אמון בבני אדם. במקרה הזה, המעריצים חשבו שדוג'ה היא חברה שלהם, והתאכזבו לגלות שהיא לא מרגישה כמותם.
כשהערצה הופכת לאובססיה
בקשר פארא-חברתי, המעריץ מתחבר כל כך למושא הערצתו שהוא מתחיל לחשוב שאלו החיים האמיתיים של הסלב ולהשוות אותם לשלו. מחקר של איגוד הפסיכולוגים האמריקאי מציין שאנשים שיש להם קשרים פארא-חברתיים חזקים עם מפורסמים עשויים להיות פחות מרוצים ממערכות היחסים הרומנטיות האמיתיות שלהם. הסיבה לכך היא שהקשר החזק לסלב עשוי להוריד את המוטיבציה להשקיע במערכות יחסים אמיתיות וההזנחה עשויה להוביל לחוסר שביעות רצון ביחסים הרומנטיים שלהם.
כמו כן, נראה שקשר פארא-חברתי הוא זה שגרם לניסיון ההתנקשות בנשיא ארה"ב רונלד רייגן ב-1981. על פי הדיווחים, ג'ון הינקלי ירה בנשיא בשביל להרשים את השחקנית ג'ודי פוסטר. הוא התאהב בה כשצפה בסרט "נהג מונית" של מרטין סקורסזה, בכיכובה. כשירה בנשיא, הוא חיקה אחד לאחד את המהלכים של השחקן רוברט דה נירו מהסרט עצמו, כשביצע מעקבים אחר השירות החשאי ועוד. לפי עדויות שנמסרו לבית המשפט, הוא שלח לשחקנית מספר מכתבים בהם התוודה על רגשות עזים כלפיה. הסיפור התרחש הרבה לפני הרשתות החברתיות והאינטרנט, כך שהתופעה אינה חדשה. הינקלי טען לחוסר שפיות בבית המשפט וזכה.
תזהרו שם בחוץ
המקרה של דוג'ה קאט ממחיש את הדילמה המובנית הטמונה ביחסים בין משפיענים או סלבים לעוקבים ומעריצים. מצד אחד, המעריצים יכולים למצוא הרבה תמיכה וחוזק במערכת יחסים עם מושא הערצתם, לעזור להם להתגבר על משברים, ולהעניק להם השראה בסיטואציות מורכבות. מצד שני, הם עלולים להרגיש מאוכזבים או אפילו נבגדים אם הם לא מקבלים מהסלב את היחס שהם מצפים לו, או אם הוא פתאום מנפץ להם את האשליה.
אם במקרה אתם קוראים שורות אלו ויש לכם כמה K באינסטגרם או בטיקטוק, זכרו שלכם יש הרבה יותר השפעה עליהם מאשר להפך, וייתכן שחלקם מרגישים מאוד קרובים אליכם, אפילו מרחוק. אם יש לכם זמן וסבלנות אתם יכולים לענות להם, ואם לא, אז לא. אבל אין סיבה "לצאת עליהם" בגלל דברים מטופשים שהם אומרים, כי בסופו של דבר זה יפגע בעיקר בכם.
בעולם בו אמנים ואנשים בכלל הפכו למותגים הנדרשים לתעד כל רגע מחייהם ברשתות, יצירת הפרדה בין הדמות האישית למותג הציבורי היא קריטית לחיים מאושרים באור הזרקורים, ושני הצדדים צריכים להכיר בזה. הידוענים הם לא חברים שלנו, והם לא יכולים לספק לנו את אותה רמה של תמיכה ואהבה שאפשר לקבל ממשפחה וחברים. זה לא אומר שצריך לכעוס עליהם, אבל חשוב שנבין שהחיים באינסטגרם לא מייצגים את המציאות, והסלבים הם אנשים כמונו שרוצים פרטיות וכבוד. וגם אם הם קצת מתפרעים בטוויטר או ת'רדס, לא צריך לשבור את הכלים. אולי גם להם היה יום רע, בדיוק כמונו.
אבי צדקה הוא מנכ"ל חברת ד"ר לינקדאין.