שגרת מלחמה: איך לתמוך בעובדים שיוצאים וחוזרים משירות מילואים?

ה- 7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו הובילו אותנו למציאות חדשה לגמרי. כמעט כל אזרח במדינה הכיר מישהו שנרצח, נפצע, נחטף, פונה מביתו או גויס למילואים. מציאות זו משפיעה על ארגונים ומקומות עבודה רבים. מנהלות ומנהלים מתמודדים עם עובדים הסובלים מחרדה או עם קושי נפשי ומבקשים עזרה, והשאלה שעולה שוב ושוב היא מהי מידת הגמישות הנדרשת מול עובדים הסובלים מפוסט טראומה ומתקשים לתפקד.

בשונה ממה שהיה בעבר, כשחיילי מילואים היו נקראים לשירות לעתים רחוקות ובהיקפים קטנים, היום מדובר בכמות בלתי מבוטלת של עובדים. כשמספר לא מבוטל של עובדים שיוצאים וחוזרים ללא התראה מוקדמת, זה פוגע בתפוקה, בהתנהלות, בתחושת המחוברות לארגון ועוד.

בנוסף, אלו שחוזרים, חלקם אינם אותם האנשים שהארגון הכיר לפני כן מאחר והם עוברים וחווים דברים המשפיעים על רוחם, נפשם וגופם. המעברים משפיעים על העובדים באופן כזה שאי אפשר להתעלם ממנו ולכן יש צורך לתת מענים אופרטיביים וגם מענים רגשיים לעובדים.

החוזרים והחוזרות ממילואים התמודדו עם אתגרים מורכבים. הם איבדו חברים, לא ראו את הבית תקופה ארוכה וחוו סטרס, פחד וחוסר אונים. החזרה לשגרה מעוררת בלבול, בדידות ואובדן משמעות. התחושה היא ש"זר לא יבין זאת". כאן בדיוק המקום לבחון מחדש את תפקידיו של ארגון בעת מלחמה, קל וחומר כשהארגון מתמודד עם היקפים נרחבים של משרתי מילואים היוצאים וחוזרים משירות ונושאים עימם חוויות משמעותיות, מטלטלות ובעלות השפעה נרחבת.

תפוקת הארגון, ההתנהלות השוטפת, מרקם היחסים הבינאישיים בארגון - כל אלו ועוד מושפעים באופן ישיר בעת הנוכחית מהתנועה הערה של עובדים שיוצאים וחוזרים ממילואים וכאן המקום של הארגון לתת את הדעת כיצד נכון לסייע למנהלים במתן ידע וכלים להתמודדות עם סוגיה מורכבת זו.

חשוב שהארגון יהיה מוכן לקראת חזרתו של העובד, מנהלים ועובדים כאחד. לא תמיד ניתן לדעת מראש למה העובד יזדקק, אבל חשוב להיות בתשומת לב וטולרנטיות, לאפשר מרחב מכיל ומזמין ולהיות מוכנים לכך שיתכן שהחזרה תהיה מורכבת והצרכים של כל אחד יהיו שונים.

כשעובד חוזר ממילואים, חשוב לאפשר לו לחזור לשגרת העבודה באופן הדרגתי, לעבוד מהבית חלק מהזמן, ולא להעמיס עליו בבת אחת את כל העבודה שהצטברה בהיעדרו. יש לספק מעין "מרחב מעברי" שיסייע לו לנוע מדריכות גבוהה ופעילות עצימה לשגרת עבודה אזרחית מוכרת יותר ואינטנסיבית פחות.

שירות המילואים היה משמעותי מאוד עבור העובד וכמובן עבורנו ואני ממליצה לתת הכרה ותוקף לכך שהוא לקח חלק במשהו משמעותי וחשוב. העבירו לו את המסר שאתם מעריכים את פועלו ושאתם כאן עבורו, ומוכנים להתגמש לפי הצרכים שלו. עבור העובד זה עולם ומלואו.

חשוב לציין שהכוונה היא לא בהכרח למילות הוקרה ותודה אלא לעצם ההתייחסות ותשומת הלב לצרכים הייחודיים. בהמשך לכך, מומלץ להביע עניין בשלומו של העובד, לשאול אותו אם הוא מעוניין לשתף בחוויות שעברו עליו או לא, אם הוא רוצה שהנושא יעלה בישיבת הצוות או לא. חשוב לתת לו את זכות הבחירה, לא להביך אותו ולא להציף אותו כי הצפה עלולה להיות טריגר לחוויות וזיכרונות קשים.

עיקר פועלם של משרתי המילואים היא לבצע משימות תוך עמידה בפקודות והנחיות. בשירות מילואים (כמו בצה"ל בכלל מתוקף היותו גוף היררכי) דרגות החופש נלקחות מהפרט באופן אינהרנטי. לכן, עם חזרתם של המילואימניקים לעבודה חשוב להחזיר להם חוויה של שליטה ושל השפעה. לאפשר להם לנהל את עצמם בתוך תהליך החזרה לשגרה כך שייקחו ויהיו חלק מבנייה ויישום של אסטרטגיית החזרה, וזו האחרונה לא תיכפה עליהם.

ישנה משמעות עצומה לספק לעובד את אותה מעטפת שמסייעת לו להשתלב בחזרה בארגון ובתפקידו. יתכן שאותו עובד יבקש לצאת לסדנה טיפולית, לריטריט או לחופש וחשוב לאפשר זאת ולתמוך בכך, ובעיקר לא לתת לו הרגשה של "רק הגעת וכבר אתה הולך".

סדנאות טיפוליות המועברות על ידי אנשי מקצוע תומכות בתהליך החזרה ומאפשרות שיח פתוח הכולל את החוזרים ממילואים וגם את העובדים שנשארו לעבוד בארגון. בסדנאות מסוג זה אנשי הצוות מקבלים כלים להתנהלות בחמלה, בקבלה, בשותפות ובערבות הדדית, ובונים ביחד את תהליך ההשתלבות של המילואימניקים בשגרת העבודה.

השינוי הדרסטי מעבודה אינטנסיבית וחיי משפחה לשירות מילואים בשטח ואז שוב חזרה מהמילואים למשפחה, עבודה ושגרה, כרוך באתגרים משמעותיים. משרתי המילואים מתמודדים גם עם חזרה הביתה לבת הזוג, לילדים ול"חזיתות" נוספות, שבכולן מצופה מהם לחזור לשגרה.

לכן, בתקופה כזו חשוב להסתכל על העובדים בצורה הוליסטית ולהתייחס ברגישות למה שעובר עליהם בספירות השונות בחייהם. זה נכון תמיד, ובתקופת המלחמה ביתר שאת. למעשה משרתי המילואים חווים מעברים תכופים בין הבית לצבא ובין הצבא לבית, והחיים שלהם נקטעים פעם אחר פעם. אל מול הקטיעה הזו אנו נשאף לייצר תחושה של רציפות וחיבור ולתת להם תחושה שהם לא לבד, שהמנהלים איתם, שהצוות איתם.

מאז פרוץ המלחמה עמותת מרכז אלה סיפקה מענה למאות ארגונים וחברות, בהיקף של למעלה מ- 13 אלף עובדים. לימדנו מנהלים לזהות את הנורות האדומות שיש לשים אליהן לב ולדעת מתי לערב גורמים חיצוניים. יותר ארגונים וחברות השכילו להבין שהם זקוקים למענה חיצוני מאנשי מקצוע, כי גם אם יש גורמי רווחה בארגון, ברוב המקרים הם לא מתמחים בהתמודדות עם אובדן, שכול וטראומה.

התובנה שלנו היא שמנהלים חייבים להיות מודעים לחלקים המנטליים ולמשמעות התמיכה הנפשית בעובד ולא רק בחניכה, הדרכה מקצועית, עמידה ביעדים וכן הלאה. ישנם עובדים שהתמודדו עם אובדן של בן משפחה או מכר וכשזה קורה, בדרך כלל המענה ניתן באופן נקודתי על-ידי מחלקת הרווחה, אך לרוב לא מדובר במענה רגשי אלא יותר פונקציונלי (כגון מענק שבעה).

לסיכום, חשוב להבין שהחל מה 7 באוקטובר, הצרכים של עובדים השתנו ועל מנת לשמר אותם לא נוכל להסתפק בימי כיף, בונוסים, ארוחות או מתנות לחג - עלינו לספק גם מענה רגשי-נפשי תוך שימת לב לאתגרים הייחודיים של התקופה.

רונה אקרמן היא עו"ס, פסיכותרפיסטית וסמנכ"ל בעמותת מרכז אלה המעניקה סיוע נפשי במקרה של אובדן וטראומה.


לסיוע נפשי בעת מצוקה כתוצאה מהמלחמה ניתן לפנות למרכז אלה: 1-800-800-440 או בווטסאפ למספר 050-6644000