פרשת ראה: מנגנון האיפוס שמבטיח שוויון הזדמנויות כלכלי

לכל פרשות השבוע.
לזמני כניסת ויציאת השבת.

פרשת השבוע מזכירה לראשונה מושגים כמו מצוות מעשר ומצוות שמיטת כספים, שמלמדות אותנו על חשיבותה של נתינה לאחר, במיוחד בתקופות של הצלחה כלכלית, במטרה לשמור על הסדר והאיזון החברתי. במונחים עסקיים אפשר לקרוא לזה אחריות תאגידית, ואולם היום מעטות החברות שמקפידות על הלכות מעשר במלואן, שלא לדבר על שמיטה.

משה פותח את הפרשה עם "הרי הברכה והקללה" - הר גריזים והר עיבל - שנועדו לסמן את גבולות הגזרה של העם מרגש שיכנסו לארץ המובטחת:

רְאֵ֗ה אָֽנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה:
אֶת־הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ אֶל־מִצְו‍ֹת֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י; מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם:
וְהַקְּלָלָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְו‍ֹת֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְסַרְתֶּ֣ם מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לָלֶ֗כֶת אַֽחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתֶּֽם:

לאחר הפתיח משה מציג לעם ישראל את תסריט הכניסה לארץ המובטחת, עם הוראה ברורה להשמיד כל סממן של עבודה זרה בארץ ישראל, לבנות משכן לעבודת ה', ולהביא אליו את הקורבנות והמעשרות.

כאשר מגיע משה לנושא השמיטה, הוא מתחיל בהוראה לעבוד את אדמת הארץ במשך שלוש שנים, והחל מהשנה הרביעית להקדיש עשירית מהתבואה לתרומה עבור מי שזקוק לה - הלוי, הגר, היתום והאלמנה, או כל מי שאין לו נחלה משלו, על מנת שיאכלו וישבעו.

מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת־כׇּל־מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ׃
וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין־לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכׇל־מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה׃

במילים אחרות, ההצלחה הכלכלית לעולם לא תהיה רק שלך - על מנת לזכות בברכה עליך לחלוק את השפע שלך עם אלה שלא שפר מזלם.

המנגנון הזה אולי נשמע לא הוגן בהתחלה: למה שאני אעבוד קשה ומישהו אחר יהנה? אולם כשיוצאים מנקודת המבט האישית ומתבוננים על השיטה כמנגנון לשמירה על איזון חברתי, אפשר לראות יתרונות מובהקים שיבטיחו חלוקת הון שוויונית יותר לאורך זמן וגם יאפשרו מנוחה לאלה שנושאים את כובד האחריות על גבם.

אם ההנחיות בדבר המעשר לא הספיקו, כעת משה מנחית גזירה נוספת על בעלי העסקים, החקלאים: שנת השמיטה, בה הם יאלצו לשמוט הכל, לתת לאדמה לנוח, ולהפקיר את התוצרת שלהם לכל דורש:

מִקֵּץ שֶׁבַע־שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה׃ וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כׇּל־בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא־יִגֹּשׂ אֶת־רֵעֵהוּ וְאֶת־אָחִיו כִּי־קָרָא שְׁמִטָּה לַיהֹוָה׃

בתקופת השמיטה, כל הפעילות החקלאית מופסקת; הלוואות, נדרים והתחייבויות בעם ישראל בטלים ומבוטלים, ועבדים יוצאים לחופשי. המשמעות הכמעט מרקסיסטית לחקלאים - או בהקבלה להיום, לכל בעלי העסקים - היא שאחת לשבע שנים הם יאלצו לעצור הכל ולעשות סוג של איפוס מחדש.

לפעולה הזאת יש משמעות בכמה רבדים:

• הבטחת הכנסה ומתן הזדמנות שווה גם למי שהגיעו מרקע של עוני ומחסור, או שלא הצליחו לייצר הכנסה בכוחות עצמם.
• הימנעות מהיקשרות לחומר וידיעה שהגלגל עשוי להתהפך בכל רגע.
• אפשרות לעצור את מירוץ החיים, לנוח ולהתבונן מבלי לפעול, בידיעה שהשפע ימשיך להתקיים.

בימינו, תרומת מעשר היא המלצה בלבד ואינה מעוגנת בחוק. הדבר שאולי הכי קרוב לזה הוא אחוז ההכנסות אותו מפריש כל אזרח לביטוח לאומי, המשמש מעין קופה ציבורית שמי שנזקק יכול להסתייע בה.

ואולם, גם בעולם העסקים קיימים מנהגים דומים. בארה"ב למשל, סעיף 135(1) של חוק החברות מחייב להשקיע לפחות 2% מהרווחים שהושגו במהלך שלוש שנות הכספים הקודמות למען אחריות חברתית תאגידית.

יותר ויותר חברות המעוניינות לקדם נושאים חברתיים מקדישות תקציבים לפעילויות חינוך, שימור הסביבה, העלאת מודעות ועזרה לאחרים, לעתים בשילוב פעילות התנדבותית של עובדים, במטרה לתרום חזרה לקהילה בה הן פועלות. כך, חברות מסחריות מצליחות לגדל מותגים ערכיים שמהדהדים עם קהל הצרכנים והעובדים ומבטאים את השאיפות העמוקות שלהם.

באשר לצעירים, מגוון רחב של הזדמנויות מחכה לסטודנטים, ג'וניורים ואפילו יזמים בתחילת הדרך, על מנת לסייע להם להצליח. מלגות, הכשרות, הלוואות והשקעות שמציעים גופים מסחריים ופילנתרופיים הם רק כמה מהכלים המשמשים היום כמנוע צמיחה התחלתי כדי לסייע למי שעדיין בונה את עצמו לעלות על הגל.

את הרעיון של מעשר אפשר להבין וגם ליישם יחסית בקלות. שמיטה לעומת זאת היא כבר קונספט הרבה יותר בעייתי.

במונחים של היום, השבתת עסק לשנה שלמה נראית כמו רעיון מטורף, שלא לדבר על הפקרת התוצרת עליה עמלנו לרשות הרבים. אז מה יקרה אם כולנו נעשה זאת בעת ובעונה אחת? האם המשק יקרוס, ואם כן, מה יצמח במקומו? האם יתכן שאנחנו מפספסים עיקרון חשוב, שעשוי היה לפתור את כל המצוקות הכלכליות של עם ישראל?

זו כנראה שאלה לכלכלנים, אבל כמו בפרשות הקודמות, גם כאן מודגש עיקרון השכר והעונש: מי שלא ישמור על החוקים ימצא את עצמו בלי כלום ומי שישמור ימשיך להרוויח ואף יגדיל את רווחיו. האמנם?