הקרב על הנראטיב: איך עושים הסברה בעידן הפייק ומה ישראל יכולה ללמוד מאוקראינה?

ישראל, שעד לא מזמן נהנתה מתדמית יוקרתית של "סטארטאפ ניישן", ועמדה בחזית הקידמה והחדשנות הטכנולוגית, נמצאת מאז ה-7 באוקטובר (ויש שיגידו שעוד לפני כן) במשבר מיתוגי חסר תקדים.

בהיעדר מערך הסברה מסודר, אזרחים פרטיים מכל קצות הקשת הפוליטית נרתמים לעזרת ישראל ואף מכסים על כשלונות טקטיים הרי גורל של הדרג המדיני, אולם הם אינם מאוחדים והמסרים שיוצאים לעולם הם מבולבלים ולעתים סותרים. כל סטודנט מתחיל בשיווק יודע שלא ככה עושים את זה, וכשהפייק בשני הצדדים חוגג, משימת ההסברה הופכת אפילו עוד יותר מורכבת.

ההיסטוריה מוכיחה את חשיבותם של נראטיבים לאומיים. כך למשל במהלך המלחמה הקרה, הן ארצות הברית והן ברית המועצות השקיעו משאבים רבים בניסיון להשפיע על הדעת הקהל העולמית. זאת, בשל ההבנה שהצגת המציאות באור מסוים יכולה להשפיע עמוקות על תפיסת המציאות העולמית.

ואם נחפש דוגמה קצת יותר רלוונטית למצבנו הנוכחי, של צבא שנלחם בארגון גרילה באזור שאינו מתאים ללחימה, אפשר להתבונן על המאבק על דעת הקהל במהלך מלחמת וייטנאם. במהלך מלחמה זו, ארצות הברית נתקלה בקשיים בהצגתה כמלחמה צודקת בעיני הציבור העולמי. השימוש בתמונות וסיפורים של אזרחים שנפגעו השפיעה על תמיכת הציבור במלחמה, זאת לצד אבדות כבדות שספגו האמריקאים. מכאן ניתן ללמוד על החשיבות של ניהול תדמית זהיר ומודע בזמן סכסוכים צבאיים.

ואם נחפש דוגמה יותר קרובה לימינו, של מדינה היוצאת למלחמת אין ברירה, ניתן לבחון את ההתנהלות של הממשל האוקראיני מאז הפלישה הרוסית. מאמר שפורסם בניו יורק טיימס, קרוב לשנה מפרוץ הלחימה, ניתח את האופן שבו נשיא אוקראינה, ולדימיר זלנסקי, מנהל את הנראטיב של מדינתו במהלך המלחמה נגד רוסיה.

על פי המאמר, זלנסקי משתמש בכלים מודרניים כמו נאומים, סרטוני וידאו ופניות ברשתות החברתיות הזוכים לתפוצה רחבה, ומספרים את סיפור המלחמה מנקודת המבט האוקראינית. בנאומיו, זלינסקי מדגיש באופן ממושך את האומץ וההתמדה של העם האוקראיני, כמו גם הניצחונות והיכולת שלו להתמודד עם האתגרים. השימוש במדיה חברתית ובפלטפורמות דיגיטליות מאפשר לו להגיע לקהלים רחבים ולשמור על קשר ישיר עם האזרחים ותומכים בינלאומיים, לצד כמובן מאמצים דיפלומטיים ממושכים אל מול מנהיגי העולם.

בהקשר הישראלי, בניית נראטיב על מלחמתנו הצודקת בעזה דורשת שימוש בכלים דומים. ישראל יכולה ללמוד מהדוגמא של זלנסקי כיצד להשתמש במדיה כדי להעביר מסרים חזקים ומשכנעים. חשוב להדגיש את המטרות והערכים שמנחים את המדינה, כמו חיפוש צדק, שמירה על ביטחון האזרחים, והתמודדות עם איומי טרור.

החזית ההסברתית ברשתות החברתיות היא אסטרטגית במיוחד, כיוון שבקרב בני הדור הצעיר (18-24) שיעורי התמיכה במערב נוטים בבירור לטובת חמאס והפלסטינים. לזלנסקי יתרון ברור עלינו בבניית הנראטיב, אוקראינה היא הצד החלש בסיפור והציבור המערבי אוהב לתמוך בצד החלש, האנדרדוג. ישראל נתפסת כצד חזק מול הפלסטינים, ויכולות ההגנה שפיתחנו וכמות הנפגעים הנמוכה, בשילוב עם המגן האנושי של העזתים, מייצר משוואה "מספרית" בעייתית.

נקודה נוספת שעלינו להפנות אליה תשומת לב ולהתייחס אליה בחרדת קודש, הוא ההבדל בין בניית נראטיב לבין פרופגנדה. בעוד שפרופגנדה מנסה להשפיע על דעת הקהל באמצעות מידע מוטה או שקרי, נראטיב מבוסס על עובדות ונתונים אמיתיים מציג את המציאות באופן שמשקף את העמדות והערכים של המדינה. כיוון שאנחנו איננו ארגון טרור, אלא מדינה ריבונית ודמוקרטית הנמנית על מדינות העולם החופשי, איננו יכולים לזייף, להמציא שקרים ולטייח, כפי שחמאס ושאר ארגוני הטרור עושים בצורה כה בוטה.

בסופו של דבר, בניית נראטיב חזק ומשכנע היא משימה מורכבת שדורשת שימוש נבון במדיה, התבססות על עובדות ונתונים, והצגת המציאות באופן שמשקף את הערכים והמטרות של המדינה.

הפניה לפרופגנדה מפתה, כי זה פשוט יותר קל. קיימת תחושה שהצד השני פשוט שובר את כל החוקים, ומשחק רוגבי בזמן שאנחנו משחקים כדורגל. אך האמת היא, שהקרדביליות שאנחנו מקבלים מגורמי מפתח במערב, נובעת בין השאר מאותה מחויבות לכללי משחק ברורים, הן בלחימה עצמה והן בחזית ההסברתית.

לצד המצב הנוכחי, ועדויות מהשבת השחורה, חשוב לתאר את הנראטיב הישראלי תוך היצמדות לקונטקסט ההיסטורי של הסכסוך: המאמצים הדיפלומטיים לשלום שישראל נקטה במהלך השנים, לרבות הסכמי אוסלו, הסכם וואי, ועידת קמפ דיוויד, ההתנתקות וועידת אנאפוליס. בנוסף הנראטיב כולל התייחסות להפיכה הצבאית שערך חמאס ברצועה והחיבור לאיראן שנתפסת כחזקה לפחות כמו ישראל.

חשוב להבהיר שזו מלחמה שנכפתה עלינו ולהציג את הסיפורים האישיים של אזרחים וחיילים, כדי להדגיש את המימד האנושי וליצור קשר רגשי עם הקהל.

בניית נראטיב חזק ומשכנע היא משימה מורכבת שדורשת עבודה מדודה ומחשבתית. על ידי למידה מדוגמאות כמו זו של ז'לנסקי ואוקראינה, ובשילוב עם המציאות הייחודית של ישראל, ניתן לבנות נראטיב שישרת את המטרות הלאומיות ויציג את המדינה באור הטוב ביותר.

חשוב להדגיש שהמצב ההסברתי שלנו הרבה פחות רע ממה שחושבים. אמנם יש תומכים רבים בפלסטינים, אך הם עושים רעש רב יותר בהשוואה לחלקם באוכלוסייה, ובנוסף התמיכה לה זוכים הפלסטינים בקרב צעירים, שהם הרוב המוחלט ברשתות החברתיות, יוצרת מצג שווא כי "העולם כולו נגדנו". על אף אלו, סקרי עומק שנערכו במערב הראו כי במדינות רבות וחשובות כדוגמת ארה"ב, בריטניה, גרמניה וכו', ישנו שיעור תמיכה לא מבוטל בישראל, לא רק בקרב הממשלות, אלא גם בקרב הציבור.



עופר נידם הוא יזם ,מייסד ומנכ"ל דאסמיט.