ההסברה הישראלית חייבת להימשך, אבל היא כבר לא מספיקה

התדמית הישראלית בעולם ממשיכה להידרדר ולמרות שקיבלנו כמה נקודות באירוויזיון, השנאה העזה כלפי מדינת האפרטהייד, הקולוניה האכזרית שטובחת בילדים פלסטינים ללא רחם, מתחזקת מיום ליום.

כישראלים, אלה דברים שקשה לנו לשמוע כי אנחנו יודעים שזה לא הסיפור. הרי דורות על גבי דורות אנחנו חוזרים על אותם הפסוקים: "בקש שלום ורדפהו", "צדק צדק תרדוף", "שים שלום טובה וברכה"; והרי ידוע, וכל מי שלחם בעזה מעיד על השימוש שעושה חמאס בילדים פלסטינים כדי להסיח את דעת לוחמינו ולשלוח אותם אל המוות. כשילד בן 12 בא להרגך, לא תשכים להורגו?

גם ההיסטוריה ידועה: כמעט 20 שנה אף כף רגל ישראלית לא דרכה בעזה, ולמרות שמנהיגי שני הצדדים המשיכו ללבות את השנאה, כמה מאיתנו האמינו שהשלום ממש מעבר לפינה. ואז, ביום אחד ארור, חטפנו סכין בגב. במתקפה רצחנית, ברברית וחסרת מעצורים, מחבלי חמאס גזלו מכולנו את הסיכוי לשלום והפכו אותו לחלום רחוק, שממשיך להתרחק בכל יום שהחטופים שלנו עדיין בעזה.

זה הסיפור שאנחנו רוצים שיספרו בעולם כשמדברים על הפסקת אש בעזה - הסיפור של הרוב המתון הדומם, שעדיין המום ורק רוצה שהמלחמה תסתיים ונחזור לחיות חיים נורמליים, איש איש בביתו. למה דומם? כי טבעה של התקשורת לחפש את הסיפורים העסיסיים, השערורייתיים, שעושים הרבה רעש ומושכים טראפיק, שיתופים ודיונים סוערים. מיותר לציין שגם האלגוריתמים ברשתות החברתיות פועלים באותו האופן.

סרטון החטופות, גם הוא נכנס לאותה משבצת של תוכן מזעזע ושערורייתי שראוי לסיקור נרחב, אולם הטענה המרכזית ששבה ועולה היא שזה לא משתווה לסבל של אזרחי עזה. ככה זה כשאנשים שמעולם לא היו פה צופים על הכל מרחוק, דרך הפילטרים של התקשורת והמדיה החברתית, מבלי שהדבר נוגע להם אישית ומבלי שאי פעם חוו על בשרם מלחמה מהי.

באופן דומה, השחתת משאיות הסיוע לעזה על ידי קומץ מפגינים מקבלת סיקור נרחב בתקשורת הבינלאומית, ומציגה את הישראלים כאנשים אכזריים שמונעים אוכל מתינוקות רעבים תחת מצור. עכשיו לכו תסבירו להם שמדובר במיעוט קיצוני של בני נוער שיצאו משליטה. מבחינתם כולנו כאלה.

לכן, כל מי שיש לו מה להגיד על הסכסוך ורוצה לשחרר קיטור, כדאי שיחשוב פעמיים לפני שהוא נוקט בצעדים דרמטיים - כולל העלאה לרשת - וישאל את עצמו האם מה שהוא רוצה להגיד באמת מועיל לישראל או מזיק לה.

כבר למדנו איך האלגוריתמים של טיקטוק משרתים את הממשל הסיני בהפצת תעמולה אנטי ממסדית ואנטי ציונית כדי לרסק את ארה"ב מבפנים. גם יריבותיה האמריקאיות של טיקטוק לא חפות מפשע: מטא שידה בכל וטוויטר שמקדשת את חופש הביטוי על חשבון דרך ארץ, יודעות בדיוק איך לתמרן אותנו כדי שנמשיך לחזור לעוד ואפילו קנסות של מיליונים לא עוצרים אותם.

וזה מוכח: אין דבר שמושך יותר תגובות, שיתופים, ולייקים (בין אם מחייכים או זועפים) מתוכן שערורייתי, מקומם ומפלג. ומי כמונו הישראלים יודע - הרי לפני פחות משנה היינו על סף מלחמת אחים, ואפילו היום, אחרי כל האירועים הדרמטיים שפקדו אותנו, אנחנו עדיין לא מאוחדים.

מחקר שפורסם לאחרונה ב-TandFonline מצא שבמדינות עם רמות גבוהות של פולריזציה (קיטוב חברתי), שימוש במדיה חברתית מגביר את המעורבות הפוליטית אך מוריד את שביעות הרצון מהדמוקרטיה.

סקר אחר, שפורסם ע"י גוף המחקר Pew, עסק בשימוש ברשתות חברתיות על ידי אנשים בעלי מעורבות גבוהה בפוליטיקה, ומצא כי משתמשים אלה תופסים את הדיונים ברשתות חברתיות כשליליים יותר מאלה שמתרחשים במקומות אחרים. במילים אחרות, ככל שאנחנו נעשים מעורבים יותר בדיונים פוליטיים במדיה החברתית, כך השיח הפוליטי שלנו, גם מחוץ לרשתות, מתקטב.

פלטפורמות המדיה החברתית אמנם עושות מאמצים כדי לצמצם קידום ממומן של מודעות פוליטיות, לכאורה כדי לא לפגוע בטוהר הבחירות, אך בכל הנוגע לתוכן גולשים אורגני, הן מתנהלות כמו במערב הפרוע, אינן שקופות לגבי מדיניות הסרת התכנים שלהן, ומלבד רגולציה, לא נראה שיש להן אינטרס אמיתי להרגיע את הרוחות.

אחד העקרונות הכי בסיסיים של עולם המיתוג הוא עיקרון האחידות. בפשטות, הוא אומר שכדי ליצור מותג מצליח שמתבלט מעל המתחרים, המסרים, הערכים וה-look and feel של המותג צריכים להשתקף באותו האופן בכל נכסי המותג הפיזיים והוירטואליים. אבל כשזה נוגע למותג ששמו מדינת ישראל, זה רחוק מלהיות המצב.

גם כשכל שבוע המונים יוצאים להפגין, כל אחד מסיבותיו הוא, הרוב המתון נשאר דומם, וזה נכון גם בישראל וגם בעולם. בפרט אצלנו, יש מי שקוראים להחזרת החטופים, אחרים קוראים לגיוס חרדים, להחלפת הממשלה, להפסקת המלחמה, להורדת יוקר המחיה או לקידום זכויות נשים; באמת שלא חסר על מה להפגין, אבל כשאין מי שישמע את הציבור וללא חזית אחידה שתספר את הסיפור שלו, הנרטיב קורס.

אם יש גוף אחד שכן מצליח לעשות רעש ולאחד את העם סביב מטרה משותפת, הרי זה מטה משפחות החטופים, שרק לאחרונה נפרד מרונן צור, איש היח"צ שליווה אותו מהיום הראשון, מחשש כי הוא מונע ממניעים פוליטיים. זו מידת ניקיון הכפיים הנדרשת כיום מכל ישראלי שרוצה להשפיע, ועל אף שכוח פוליטי עשוי היה להיות נכס אדיר עבור מטה המשפחות, שמורכב ברובו מאזרחים מן המניין שאינם אנשי מקצוע או פוליטיקאים, הם בחרו לוותר עליו כדי שלעולם ובמיוחד לישראלים לא יהיה ספק לגבי טוהר מידותיהם.

ואולם, מדי פעם נשמעים קולות של חברי ממשלה שמרשים לעצמם לייחס למשפחות החטופים מניעים נסתרים מלבד זה המרכזי שלשמו הם התכנסו מלכתחילה: החזרת החטופים הביתה.

וזו עוד נקודה. לא משנה כמה הסברה נעשה, או כמה טכנולוגיות מתקדמות נפתח כדי להדוף את המתקפות ברשת, כל עוד חברי הממשלה ממשיכים להציף את הטוויטר בפליטות פה מקוממות, מטעות וחסרות בסיס שפוגעות בנרטיב, הנזק התדמיתי והלחץ הבינלאומי שיבוא בעקבותיו רק ילך ויגבר. את זה צריך לעצור.

משול הדבר לתאגיד מזהם שעושה "יוזמות בקהילה" כדי לכסות על עוולותיו ולהתחמק מהרגולטור, ולא שוכח לדברר את זה לעולם בכל מדיה אפשרית. כך, מאמצי ההסברה שלנו בעולם נתפסים כניסיון לכסות על האמת, כאשר למעשה ההיפך הוא הנכון - אנחנו רוצים לחשוף ולהוציא אותה לאור.

כמו כל סיפור, גם לסיפור הזה יש יותר מצד אחד. גם אם נסביר ממש יפה ונצעק ממש חזק, תמיד יהיה מישהו שיצעק יותר חזק מאיתנו. וגם אם יקימו היום מחדש את משרד ההסברה ויביאו אליו את כל הנציגים האהובים, שכבר הפכו לכוכבים של ממש, זה עדיין לא יספיק כשבראש המדינה עומד אדם שרק טובתו האישית לנגד עיניו.

ואם עבירות השוחד, המרמה והפרת האמונים המיוחסות לנתניהו לא הספיקו כדי שנעצור אותו בעצמנו, בא בית הדין הבינלאומי ומאיים לעשות זאת בשבילנו. חבל שצריך היה להגיע לזה. אני מזכירה את זה עכשיו לכל מי שלא הצביע במערכת הבחירות האחרונה ומקווה שלמדתם את הלקח, כי למרות שלרבים זה אולי נשמע כמו חדשות טובות, אם נתניהו ייעצר בחו"ל, יהיו לזה השלכות על כולנו, קל וחומר בשעת מלחמה.

בסוף, בעיני העולם המביט בנו מבחוץ, המציאות היא חד מימדית, שהרי ללא השטחת הסיפור ההו-כה מורכב הזה, כמעט בלתי אפשרי להבין מה בכלל קורה פה. כך, הכל מתחלק לשחור ולבן, טובים ורעים, חזקים וחלשים. באופן דומה, כשזה נוגע לענייניה הפנימיים של ישראל, אין ימין ושמאל, אין ישראל הראשונה והשניה, אין מלחמת אזרחים שנבלמה ברגע האחרון. יש ישראל אחת, וביבי הוא המנהיג שלה. לכן, המשימה שלנו כישראלים כבר עכשיו היא להתנער מכל כתם שהוא השאיר אחריו ולהתחיל להתכונן ליום שאחרי. כשמנהיגים ראויים שהוכיחו את נאמנותם למדינה ישבו בשולחן קבלת ההחלטות - ולא חסרים אנשים כאלה - דברים כבר יראו אחרת.